היא ביקשה לוויה גדולה.

היא ביקשה כבוד אחרון גדול ורב משתתפים.

לפני כמה ימים, יומיים לפני שהיא מתה, היא בקשה מאמא שלי שתביא לה סוללה לשעון שלה.

היא רצתה לדעת מה השעה.

"כדי לדעת מתי לקרוא למלאך".

כשבתה באה להאכיל אותה, בערב האחרון שלה על פני העולם הזה, אכלה הכל, בלי להשאיר כלום.

ביקשה ממנה שתלביש אותה בבגדים הכי יפים שלה, שתמרח לה לק, שתסרק אותה בפעם האחרונה, כמו שהיא אוהבת.

אחר כך ביקשה מכל בני המשפחה שהיו בחדר לצאת, כי היא רוצה שהאחיות יקחו אותה לשירותים ויוציאו לה את הטיטול המעצבן הזה.

וברגע שהם עזבו את החדר היא נפטרה.

מוח צלול שהיה כלוא בגוף משותק.

מוח צלול עד הרגע האחרון.

המוח שלה לא יכל לסבול את הגוף שבגד בו.

***

הספד ארוך- ארוך, חלקיק קטן מחייה שאיש לא עמד בו בלא בכי.

והגופה, מונחת על אלונקה, עטופה בבד שחור עם פתק שכתוב עליו "אשה".

אשה.

שדרה ארוכה, מצבות מימין ומשמאל.

מצבות מפוארות, מתנשאות לגובה רב, מעוצבות.

כל מצבה שייכת לקהילה אחרת, לעיירה אחרת שנספתה בשואה.

ובסופה, קבר.

הקבר שלה, הקבר שלנו.

והגופה והפתק יורדים על גבי האלונקה אל הבור, לקול צעקות האנשים "תיזהרו, היא עדינה!".

היא הייתה עדינה.

הייתה.

"היא הייתה גם אמא שלי, אתם לא מבינים, היא הייתה גם אמא שלי! אל תלכי לי, אמא!"

הנכד הכי בן שלה עומד מעל הקבר וצורח לאמא הרוחנית שלו, הסבתא הכל- יכולה שגידלה אותו, שהחברא קדישה מכסים בלבנים ובחול.

והיא הולכת.

היא רצתה ללכת, אבל הם לא נתנו לה.

אז היא גרשה אותם, ואז היא הלכה.

***

אישה של מעשים, אי אפשר שתתואר במילים.