מה זה בלוג?

אני לא בטוחה שאפשר להגדיר את חוף המבטחים הזה בדיוק הדרוש.

אנסה לדמות את זה למעיין אדם. אדם, גוף, אישיות, משהו לא בדיוק מוחשי, ולא בדיוק חסר פנים.

מעיין גוף, שהוא גם אישיות, שבימים של חורף וגשם [לא חורף וגשם ממשיים, זה לא ממש משנה איזו עונה זו] קודרים תמיד עומד שם, מחכה שתיפלו, כמו תמיד, בזרועותיו ותתנו לו לחבק אתכם חיבוק גדול ומחמם.

את הזרועות שלו, של הגוף הזה, אנסה לדמות לתגובות. כן, תגובות הן סוג של זרועות.

לפעמים הן מסוגלות לעקוץ קצת, כאילו ננעצו ציפורניים חדות בבשר, ולפעמים הם חמות ונעימות ומחבקות. כן, תגובות הן כמו זרועות ארוכות ארוכות.

לפעמים משהו נורא מצחיק אותי, והחברים שלי כבר יודעים שאשלוף להם את הפלאפון וארשום את זה מיד כדי שלא לשכוח לכתוב את זה אחר כך בבלוג.

לפעמים משהו נורא מרגיז אותי והמקום היחיד לפלוט בו את כעסי, בלי לחשוף את עצמי, בלי לחשוש מעיניים סקרניות שיחטטו בעניינים לא להן יראו זאת.

לפעמים משהו מעציב אותי, והתסכול והעצב יוצאים בצורת מילים.

למילים יש כוח, הן מסוגלות לאהוב, הן מסוגלות לשנוא, ואם האדם הנכון מתעסק איתן, הן מסוגלות לקרום עור וגידים ולהפוך למשהו ממשי.

אני אוהבת לראות תמונה שנמצאת אצלי בראש הופכת לפוסט.

קורמת עור וגידים, לובשת מילים, כמו תחפושת, אבל תחפושת אמיתית, לא מסכה.

זה לא קורה הרבה, האמת היא שזה קורה לעיתים רחוקות, אבל זה קורה.

אין לי כישרון ענק, אני לא הכותבת הכי מוכשרת, או הכי מצחיקה, או הכי נוגעת ללב בישרא.

אני סתם ילדה, נערה, אישה, בלוגרית.

אני יכולה להמשיך עם התארים. תמיד אהבתי תארים, הם חלק ממני.

אני הרבה מאוד דברים, שחלק נרחב מהם קרה בבלוג הזה, שהבלוג הזה עבר ביחד איתי.

כשהתחלתי לכתוב בלוג הייתי בת 14 וחודש.

הגיל הזה נראה לי מגוחך היום, אבל מצד שני, זה לא כאילו הגיל שאני נמצאת בו היום מגוחך פחות.

היום אני בת 16 וחודשיים. שנתיים וחודש אני מחזיקה בדבר הזה, שהוא לא בדיוק דף אינטרנט, ולא בדיוק טור, ולא בדיוק אתר אישי, ולא בדיוק שום דבר בעצם.

היי,

אני אוהבת את המקום הזה.

[פרוייקט ישראבלוג שלי]