עוד שנה.

עוד שנת עינויי גוף, אבל בעיקר עינוי לנפש.

היום נוכחתי עד כמה זה באמת מענה להיות כאן, באולפנה.

ההשתתפות בדיונים שאין לי שום קשר אליהם.

ההכרח להיות בכל השיחות, השיעורים המיותרים, כל אותם זיוני שכל שמעייפים אותי עד כדי כך שמה שחשוב באמת לעתיד, לי, הולך לאיבוד.

בעיני האולפנה סדר העדיפויות החינוכי הוא בית ומשפחה, ככה אמר לי היום הרב הבית-ספרי בכבודו ובעצמו. אחר כך קריירה, עבודה, לימודים.

קודם תתחתנו ותתחילו להשריץ ילדים, אחר כך נדבר, במילים אחרות.

ואני רק תוהה האם בעיני האולפנה, שכרגע אני מתייחסת אליה כאל הממסד הדתי כולו, אין לאושר כמה פנים, כמה צורות, כמה דרכים.

או שאולי בעיניהם רצון האלוהים הוא האושר האמיתי, וכל שאר סוגי האושר הם זניחים, חסרי משמעות, ריקים מתוכן.

שהרי מי שעושה את רצון קונהו חייב להיות מאושר, לא כן?

תפיסת העולם שלהם נראית לי לפעמים כל כך מעוותת.

אז חזרנו לבית הספר.

לפני שבוע וחצי, אמנם, אבל לי זה כבר נראה כמו שנה לפחות.

וכמובן שמספר ההעדרויות, ההברזות והאיחורים הוא בהתאם.

אני חושבת שהספקתי להבריז מבית ספר כבר ארבע פעמים, לאחר כמעט כל יום, ושלא לדבר על הסתובבות במסדרונות בחוסר מעש רוב היום.

בחיי, רק אלוהים יודע מה אני עושה שם.

שקלתי לעבור לבית ספר אקסטרני [בערך]. אנקורי בפתח תקווה.

בעיה אחת פיצפונת- אם אני עוברת לשם אני מפסידה המון. באמת המון.

אני מפסידה את מסיבת הסיום, אני מפסידה את פולין, אני מפסידה את החברות שלי.

והסוף נראה כל כך קרוב.

החלטתי שחבל לוותר על כל זה בגלל כמה ימי לימודים.

נכון, בשעות המעטות שבהן אני באמת נמצאת באולפנה אני סובלת, אבל אני גם מרוויחה מזה המון.

בעיקר הרבה חופש לעשות מה שאני רוצה.

אף אחד לא מעיר לי, אף אחד לא עוצר אותי, ולאף אחד כבר לא ממש משנה מה בדיוק אני עושה.

אני לא אשקר ואגיד שלא נעים לי החופש הזה.

זה נעים, אבל זה גם בזבוז זמן נוראי.

אז שתהיה לכולנו שנת לימודים חדשה, נעימה ומעניינת.