אני שונאת אנשים שמתיימרים לדעת טוב יותר מכולם.

מה שאני עוד יותר שונאת זה אנשים שבטוחים שהם יודעים יותר טוב מכולם, מתנשאים בגלל זה, ובעצם לא יודעים שום דבר.

אני שונאת אנשים שמדברים שטויות, שמצטטים דברים לא נכונים בשם מישהו, שאומרים דברים לא נכונים.

אני עוד יותר שונאת את זה שאני לא יכולה לקום ולצרוח עליהם את זה.

אני שונאת בורות.

אני שונאת אנשים שלוקים בבורות מתקדמת ומסרבים להודות בזה.

אני שונאת אנשים שמלאים מעצמם.

אני שונאת אנשים שמפלים אנשים אחרים רק כי הם יכולים.

אני שונאת אנשים שהחיוך שלהם זורח אלי על הבוקר והשקר שמאחורי החיוך צועק מבין השיניים.

אני שונאת צבועים.

אני שונאת את המורה המחורבנת שלי.

אני שונאת להיות במצב של חוסר אונים מול האישה המזורגגת הזאת.

אני שונאת את החיוך המזוייף והמגעיל שלה.

אני שונאת את האטימות שלה.

את שונאת את המבטים המרחמים שהיא שולחת לכל מי ששונה ממנה.

[ואני עוד יותר שונאת את העובדה שלרוב אין לה מושג על מה היא מדברת בכזאת ידענות, ואני בכלל לא יכולה לקום ולצרוח עליה שהיא מדברת שטויות ומזיינת את השכל]

אני שונאת את הטון המתנשא והמגעיל שהיא מדברת בו אלי.

אני שונאת אותה. אני פשוט שונאת אותה.

ובחיים שלי לא שנאתי מישהו כל כך.

*

אני מושעית מהאולפנה עד להודעה חדשה.

כי הם מתים להפטר ממני ולא יודעים איך.

אני מושעית כי הנוכחות שלי מעצבנת אותה.

אני מושעית כי קשה להם להתמודד עם כל מה שלא קונוונציונלי במאה אחוז.

אני מושעית כי "לא הגעת לשיעורים ספורט מתחילת השנה".

אני מושעית כי זה ממש לא משנה שיחד איתי לא הגיעו עוד 40 בנות לשיעורים האלה.

רק אני מושעית.

לא יכול להיות שרק אותי היא שונאת.

לא יכול להיות שרק אותי הם שונאים שם.

חייבת להיות עוד מישהי שנואה כמוני, חייבת להיות לי איזו שותפה לגורל.

והכי גרוע זה שכל מה שעשיתי היה להיות אני.