אני חווה את הכל במנותק מעצמי.

אני שם, אני אוכלת, אני מנגנת, אני מחייכת וצוחקת, אני מדברת. אני לא מפסיקה לדבר.

אני מדברת עם המון אנשים, אבל כבר המון זמן שלא שוחחתי עם מישהו.

אני עובדת, אני מבלה, אני לומדת, אבל את עצמי שכחתי איך ללמוד.

אני מנותקת מכל זה.

אני מנותקת מכל מה שאני עושה, מכל מה שאני אומרת.

כבר שנים שאני לא חיה באמת.

כבר שנים שלא חייתי.

שכחתי איך לחיות.

פתאום חזר אלי, כמו משב רוח חזק, הרעב לחיים.

נמאס לי לשקר לכולם.

נמאס לי להסתיר, להעמיד פנים.

נמאס לי לדחות את היום בו אתחיל את חיי.

אני עושה הרבה דברים, אבל אני בעצם לא עושה כלום.

הייתי רוצה לממש את מה שאני מרגישה עד הסוף.

בינתיים, אני לא יכולה לממש אפילו את ההתחלה.

אם להודות על האמת, זה קצת מפחיד אותי.

כן, אני מפחדת לחיות.

כי לחיות פירושו להתמודד מול דברים שדורשים ממני המון אומץ שאין לי.

לחיות פירושו לצפצף על כל העולם, להתנכר למקום שממנו באתי. אבל לגמרי.

ואיך אני יכולה להתנתק מכל זה עכשיו?

איך אני יכולה, דווקא עכשיו, לעזוב?

דווקא כשקרה לי משהו טוב, כשנפתחתי קצת, כשמצאתי עולם חדש ונפש אמיתית.

כשהצלחתי לראות מעבר.

אני מתחלחלת מהמחשבה על היום בו אצטרך לעמוד מול עצמי, ולהתמודד איתי.

אז אני דוחה.

כמו את המחלה שאני סוחבת כבר שבועיים, אני דוחה את החיים שלי.

אני שמה אותם על הולד, שיחכו בממתינה.

בעוד שבועיים-שלושה, באיזה אחר צהריים פנוי, המחלה שלי ואני נשב לנו לדבר, ונקבע תאריך שבו אני יכולה לאפשר לעצמי להתמוטט בשקט.

גם לחיים שלי אני אצטרך למצוא תאריך.

בעוד שעה אני אצא לשלושה ימים באילת, טיול שנתי.

אני חצי חולה, חצי חיה, חצי שלמה, חצי ערה.

כשאחזור, אנחנו נשב, החיים שלי ואני, ונמצא תאריך.

מתי להתחיל לחיות.