איש יקר, אתה יודע כמה זמן אני רוצה

לדבר אבל העצב לא יוצא

20 שנה אני גם ככה מתוכנת

לא לשחרר את האמת בבת אחת

נדיר שמילים של שיר קולעות לי בדיוק, אבל בדיוק, להרגשה.

נדיר שאני מרגישה שהשורות נכתבו עלי.

נדיר שהלחן מסוגל להעלות לי דמעות בזווית של העין.

כשזה קורה, אני מאושרת.

האושר הפעם מלווה בעצב.

זה לא שיר שמח, אלו לא שורות מאושרות.

איש יקר, אני חיפשתי משמעות ברגעים

ברווחים שבין המוות לחיים

שבין האור למה שבא אחרי דמעות

נמאס לי מוויכוחים.

נמאס לי להוכיח לכולם את עצמי.

אני רוצה פשוט לחיות את הבחירות שלי, לחיות את הרצונות שלי, בלי להצטרך להוכיח לכולם כל הזמן שמותר לי.

נמאס לי מהאחריות הכבדה שהונחתה על כתפיי, אני רוצה להתנער מחובת ההוכחה.

תקפיאו את הכל, אני רוצה לרדת.

ואיך היופי מלטף את הפינות

אתה יודע מתחשק לי לנסות ואז לראות

איך האור נכנס לי דרך הבגדים

והרחוב מוצף סרטים מצויירים

צבעים טובים, שלא היו לי

התגעגעתי הבייתה.

פתאום, בסוף היום הראשון של הטיול, זה הציף אותי.

התגעגעתי.

בדרך כלל, כשאני אומרת שאני מתגעגעת הבייתה, זה אומר שאני מתגעגעת לנוחות.

אני אדם שמרגיש נוח וטוב בכל מקום, כל מקום הוא הבית, ואף מקום הוא לא באמת כזה.

אף פעם לא באמת התגעגעתי הבייתה, אין לי יותר מדי למה להתגעגע, חוץ מלנוחות.

אבל פתאום התגעגעתי.

התגעגעתי לבית שלי, לרחוב שלי, לישוב שלי, לחברים שלי, לאוויר המיוחד שיש בלילה, שאפילו האוויר הקר והחודר של הרי אילת לא מגיע לקרסוליו.

התגעגעתי למחשב, לעבודה, לנגינה, התגעגעתי לשגרה.

וזה היה נפלא.

וחושב שלפעמים אני מוכן

להיכנס למכונית, נברח מכאן

ואיך הכעס משנה את העובדות

אתה יודע מתחשק לי לגלות

אני לא רואה ממטר.

הכעס מעוור אותי.

והכי נורא זה שאני לא מצליחה לשמור עליו לאורך זמן.

אני כועסת ומיד אחר כך אני חוזרת לעסקים כרגיל.

וזה נורא, כי אני לא סולחת.

שכחתי כבר איך סולחים.

חצי ירח מאיר על בנאדם שלא זורח

משאיר חיוך קטן ותיכף הוא בורח

האנשים שבסביבה לא בשבילו

הירח של הרי אילת כל כך יפה.

אף מצלמה לא יכולה ללכוד את הרגע הקסום הזה.

כל כך הרבה כאב יש בו, במראה הזה של הירח.

כל כך רחוק, בודד ומשמים הירח הזה.

אני לא אוהבת אנשים מתחסדים.

מאז ומתמיד הייתי ישירה. אני לא מאמינה בעיקופים ופוליטיקלי קורקט.

כשצריך, אני יכולה להוציא מה שאני רוצה מכל בנאדם גם בלי פוליטיקלי קורקט, גם בישירות.

התחסדות, התחסדות מתייפייפת ומגעילה עושה לי בחילה.

ואנשים מתחסדים דוחים אותי.

הם גורמים לירח לזרוח עוד יותר חזק, להדגיש את מהותו הפשוטה, את היופי הכנה והפשוט שלו.

עכשיו אני שמעתי

שהלב הזה הוא חצי אוטומטי,

שאין כניסה לחדרים ואנל'א ידעתי

למצוא לך עכשיו את התשובה

מעבירה הילוך, בקושי סוחבת בעלייה.

איפה שהוא לפני שער הגיא, לא זה האמיתי, שער הגיא המטאפורי, שער הגיא הפרטי שלי, זה שישבור אותי, אני אשבוק חיים.

אבל אז נפתח את המנוע, נשחק קצת עם המכשירים, נלחץ גז, ונעבור גם את העלייה הזו.

חצי אוטומטי, רק חצי.

[עברי לידר/ איש יקר]