יש לי רשימה. ארוכה הרשימה הזאת, כמה ארוכה.

רשימה של כל השקרים שעשיתי בחיי.

לאו דווקא השקרים שאמרתי, אלו יכולים להיות השקרים שלא אמרתי, השקרים שעשיתי ושלא עשיתי, בעיקר.

כל הדברים שאני לא בטוחה בהם, שלא ראויים להחשב כאמיתות מוחלטות, נכנסים, משתחלים, מוצאים את מקומם ברשימה הזאת.

כל הדברים שאני לא מסוגלת לגולל את האבן הכבדה שמונחת על פתחם זוכים לתואר "שקר", זועקים אלי מן האדמה, מתחננים שאוציא אותם מן הקבר שכפיתי עליהם.

כל הדברים שלא אמרתי בקול, שלא נתתי לעולם להיחשף אליהם, מוצגים לראווה ברשימה הזו.

כל המסכות היפות, החיוכים העצובים, העיניים העייפות, הרגליים הכבדות שנגררות אחרי לכל מקום, סופגות את גחמותי יום אחרי יום.

כולם מונחים לפני, בסדר מופתי, כמעט אלפבתי, כמעט אובססיבי, מתרים בי לשלוח בהם מבט קצר, להבין אותם עד הסוף.

אני לא צריכה לשלוח מבט, אני יודעת כל שקר שאי פעם עשיתי, שאי פעם אמרתי או הסתרתי.

כאשר מתווסף עוד שקר לרשימה, אבן קטנה צונחת לי בלב. עוד אבן.

יום אחד אני כבר לא אוכל לשקר יותר.

אפילו שקרנים מדופלמים כמוני מאבדים באיזה שהוא שלב את חוש הכיוון.

רבות דובר בזמן האחרון על חברים, על מה מחבר אותנו, על מה מגדיר אותנו, שומר עלינו כחברים.

אני יודעת רק דבר אחד-

יבוא יום שבו אני כבר לא אצליח לשקר יותר, לא אצליח להעמיד פנים, גם לא להסתתר.

יבוא יום ואתמוטט.

ביום הזה אני אצטרך אתכם, אני אצטרך את החברים הטובים שלי, כי רק אתם תוכלו להרים אותי מן הקבר שכריתי לעצמי ולהחזיר אותי לשפיות.

אני אתמוטט באיזה שהוא שלב, זו התמוטטות עצבים ידועה מראש.

יבוא יום וכל חומות ההגנה שלי, כל המסכות, כל השקרים יפלו.

ביום שבו אקרוס ואתפורר אני אצטרך אתכם.

אני יודעת שתהיו שם בשבילי וזו אולי האמת היחידה שאני מרשה לעצמי [וגם זה לא תמיד] להיות בטוחה בה.

ואני גם יודעת שאם לא תהיו שם, עוד שקר אחד גדול יתווסף לרשימת השקרים שלי. השקר שלכם.