נכנסתי באיחור של עשר דקות לכיתה עם הקירות המתקלפים והשולחנות המוזרים, שכל החלונות פתוחים בה, ושלט קטן תלוי בצד שמאל של הדלת, "יא' 2", ובמבט הראשון קלטתי שבעה תלמידים יושבים, מכונסים בעצמם, מתפרסים על שני כיסאות כל אחד, כמעט כולם בנים.

המורה עשה פרצוף על האיחור וההפרעה והתיישבתי ליד אחד השולחנות, מתפרסת על שני כיסאות גם אני.

זה היום הראשון שלי פה, במקום הקצת מוזר הזה, ואני יושבת כאן במכנסיים, ולמורה קוראים בשם הפרטי, היא אוהבת שירים כמו "אנה" של משינה [ומזמזמת אותו לעצמה בדיוק בבתים הנכונים], יושבת על סיגריה עם התלמידים שלה, והמשפטים בשיעור אנגלית נעים בין "זה אומר שהיא לא שמה זין" [היא ריככה את זה קצת ל"דונט גיב אה דאם"...הבדל גדול] לבין "נו, אז מי הכי חתיך פה".

אז אני יושבת שם, והמורה להיסטוריה מדבר.

קוראים לו יוסי, ואני צריכה לזכור את זה כשאני מנסה להפנות את תשומת ליבו כדי לענות על שאלה שלאף אחד מהתלמידים האחרים אין תשובה עליה. יוסי, לא המורה.

והוא מצידו קורא לתלמידים בכינויים שלהם [למדתי כבר כמה, יש "יויו", כי ככה, יש "בלי נדר", ילד שקוראים לו צליל, כי אסנת אומרת שיש לו פרצוף כזה שלא מבטיח שום דבר], או "אחי" ["כן, אבל אתה צריך להבין, אחי, הגרמנים לא שמו לב!"] ולפעמים הוא סתם מחייך לעצמו.

בסוף השיעור, כשמיקי [שהיא המנהלת, וכאן אף אחד לא קורא לה "המנהלת" או "המורה", אלא סתם, פשוט, מיקי] נכנסת לכיתה שלנו ועושה לי שלום עם היד, אני כבר מקבלת מחמאה מיוסי.

אז מסתבר שמצידו אני תלמידה מצויינת.

אחר כך הלכתי לאכול צהריים במקום מוזר שקוראים לו "סוּדוּך" ומכין טוסטים עם נקניק, עם ילד עוד יותר מוזר, ובכלל, כולם כאן ילדים וכולם כאן מוזרים. או סתם ערסים.

וזה בסדר. זה אפילו עוד יותר מבסדר.

ההקלה יוצאת לי מהאוזניים כמעט, מתערבבת בעשן הסיגריות שמרחף תמידית באוויר, במסדרונות, בחדר העישון, בפינת העישון, בכל מקום, בעצם.

ובערב, בעבודה, סיפרתי לשחר שעזבתי את האולפנה וזכיתי לחיזוקים והתפעלות שלא בטוח שמגיעים לי ["אני מעריץ אותך, באמת"].

אבל השיא היה כשהוא הבטיח לי שישמור עלי וידאג שלא אאבד את העבודה שלי בגלל שבקרוב אני כבר לא אוכל לעבוד בשבתות.

וקיבלתי משכורת, והיא קצת יותר נמוכה מהצפוי, ואין לי כוח לבדוק למה, ולפולין עם השכבה שלי אני כבר לא אצא, אולי שנה הבאה.

וזה בסדר. זה מרגיש נכון ושייך ואמיתי.

מחר אני אלך להפרד מהכיתה הישנה שלי, ואני עושה את זה בהקלה ענקית ובלב שלם.

כל כך שלם.

עכשיו טוב.