משהו גועש בתוכי, רותח, מתחנן לצאת החוצה.

אני לא יודעת אם אני מוכנה, אבל פתאום יש לי הרגשה כאילו שהגיע הזמן.

כשעזבתי את האולפנה [לפני חודש בערך] פשוט ידעתי שהגיע הזמן, וזאת גם התשובה שנתתי לכל מי ששאל אותי למה עזבתי פתאום. פשוט הגיע הזמן.

ואני, שאלופה בלתת הרצאות לאנשים ש"לכל דבר יש זמן ועת", פתאום לא יודעת מתי יגיע הזמן כבר.

פתאום אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי מתי הוא יגיע, הזמן הזה.

פתאום אני רוצה שהוא יגיע כבר.

אז אולי, אם אני כל כך רוצה שיגיע כבר הזמן, אולי הוא הגיע ורק אני לא רואה את הרכבת באופק..?

***

שינויים זה דבר טוב.

ושינויים שבאים מתוך השלמה, מתוך ביטחון, הם שינויים עוד יותר טובים.

אני אדם דראסטי.

כל דבר אצלי נעשה מקיצוניות לקיצוניות. משחור ללבן.

ואני רוצה להפסיק להיות שחור ולבן, להתהלך מעט על התחום האפור, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה.

פגשתי מישהי שהיא כל כך אפורה [ולא במובן הקריר והרע של המילה], שקשה לקטלג אותה, קשה להסדיר עם עצמך את המקום שלה בתוך הסדרי התנועה האנושיים.

היא כל כך אפורה, כל כך בתחום האפור בכל דבר, שכמעט בא לך לצרוח- תזוזי קצת, נהיה כאן אפור מדי!

ומה עדיף, בעצם? אפור מדי, או שחור ולבן מדי?

בא לי להתהלך קצת על התחום האפור.

לגלות אבל לשמור לעצמי, לפרוק אבל אז לסגת אחורה ולהישאר בצד הבטוח, הלא חושף, של המשוואה.

***

היה לי יום הזוי מאוד.

אני לא אוהבת ערים גדולות. אני שונאת את תל אביב, ושונאת את איבן- גבירול ואת צומת מורשה ואת מחלף התקווה.

אני שונאת את הדיזינגוף סנטר, ותזכירו לי לא לחזור לשם לעולם.

הלכתי לאיבוד שם בין מיליארד האנשים שמתהלכים בין החנויות הרבות, ממהרים לשום מקום.

נכנסתי לכלי זמר וברחתי באותה מהירות שבה נכנסתי. המבחר הבהיל אותי משום מה.

אחר כך השומר המוזר באחד השערים של הסנטר ניסה להתחיל איתי ולקח לי בערך שנתיים לקלוט את זה.

אחר כך היה לי נפלא כי הבנתי שאני שלמה עם עצמי, בצורה כזו או אחרת. שלמה בצורה מוזרה, בצורה כואבת ועצובה, אבל שלמה.

ואחר כך קיבלתי החלטה לסמוך על אנשים סביבי יותר, להאמין בהם, הם מסוגלים ליותר ממה שאני חושבת.

או לפחות ככה אני מקווה.

ואלוהים, אני צריכה להפסיק לקחת החלטות בכזאת מהירות, החיים לא בורחים לשום מקום.

שמישהו יעצור אותי.