אני לא הבחורה שהייתי לפני חודשיים.

"מה נזכרת בי פתאום?", הוא שאל, וידעתי שהתשובה הרבה יותר כואבת ממה שאגיד.

אני כבר לא רבה עם עצמי ועם העולם.

"לכל מטבע יש שני צדדים, אתה יודע", עניתי לו.

וכבר יש לי חברים חדשים שמצחיקים אותי בכל מיני צורות ואני לא ממש מכירה אותם והם לא מכירים אותי אבל זה בסדר, טוב לי ככה.

"מה את מגינה על עצמך..? לא תקפתי אותך", הוא אמר.

ואנחנו לא מחוייבים אחד לשני בשום צורה. זו חברות של צחוקים על הבוקר וסיגריה של אחרי מבחן ונסיעות משותפות לחזרות ו"מה העניינים" ו"מה המצב".

"אני לא מגינה על עצמי", אמרתי. ולא שיקרתי. לא ניסיתי להגן על עצמי, ניסיתי להגן על שנינו. ניסיתי להגן על מה שנשאר מזה. כשבעצם ידעתי שלא נשאר כאן כלום.

ורוב הזמן אני מוצאת את עצמי משתאה לנוכח אורח החיים ההזוי והפרוע, והלא בהכרח טוב שהם חיים, ומרגישה הכי מנותקת מזה שאפשר, כי אני לא באמת כזאת, כי אני לא נהנית מאותם דברים, לא מסתובבת עם בני 25, לא שוכבת איתם או באופן כללי, לא יוצאת ביום שישי בערב למועדונים. יש לנו הגדרות שונות לכיף, לחיים, לעתיד.

ויותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי מחוץ לתמונה עם החברים הישנים, וכבר יש להם דאגות אחרות משלי, ואירועים שונים משלי, וחוויות שונות משלי ולפעמים אני מרגישה שאנחנו לא מדברים באותה שפה.

גם עם הצד השני שלי המתרס העניינים לא בשמיים.

רוב הזמן מצחיק לי ונחמד לי, אבל לפעמים אני רוצה קצת יותר.

וגם בשפה שלהם אני כנראה לא מדברת.

לפחות הדלת הסתובבה בצורה קצת יותר טובה.

וככה נשארתי באמצע, כמו דוברת רוסית בעולם של אתיופים וישראלים, לא מבינה פה, ולא מובנת שם.

ואני די בטוחה שאין יותר מדי אנשים בעולם הזה שמכירים את התחושה ויודעים לתאר אותה.

רוב הזמן זה מרגיש בודד.

אז יצאתי מחושך. יצאתי מחושך למשהו שהוא לא אור ולא חושך.

לפעמים אני נושמת את החופש ומרגישה שמצאתי את מקומי. והוא לבד קצת, המקום הזה, אבל לפחות הוא משוחרר מכיבושי אחרים.

אבל לפעמים אני מחפשת שביב אור קטן, ולא מוצאת אותו, כי האור כאן מכוסה בהמון המון חושך.

יצאתי מעבדות, אבל עוד לא השגתי את חירותי.