הרדיו שר לי הופעה של כנסיית השכל עם הפילהרמונית בירושלים.

"תגידי שטוב, תגידי שרע", הוא צועק לי, ונדמה שהאוויר עומד להכלות בריאותיו.

ומה אם אני לא יודעת?

ומה אם לא רע לי ולא טוב לי?

מה אם מוזר לי ואני רוצה חיים אחרים?

אני רוצה לחיות חיים יותר קלים, יותר פשוטים, יותר רגילים.

למה שום דבר לא יכול להיות רגיל עבורי אף פעם?

****

"תגידי שטוב!"

"טוב", אני עונה בחיוך, "טוב מאוד".

"תגידי שטוב, תגידי שרע" הרדיו שר לי, האוטו דוהר על הכביש.

אבל לא רע, אני חושבת לעצמי, בכלל לא רע.

יש לי המון רעיונות בראש, והמון צלילים ומילים שמתות להכתב.

אבל יש זמן, כל דבר בעיתו.

עכשיו כבר יש זמן לכל, עכשיו אפשר לכתוב הכל.

מנגנון הצנזורה העצמית הושתק ונכחד.

****

"אני הרי לא באמת שייכת לכאן", אני אומרת ליוסי, המורה להיסטוריה.

הוא מהנהן בהסכמה, באישור, כמבין מה אני אומרת.

ואני מוצאת את עצמי תוהה מה הוא יודע על ההרגשה, מה הוא יודע על חוסר השייכות, על הבדידות.

וזה הרי הרע במיעוטו.

כי אני לא שייכת, לא לכאן ולא לכאן. בשני צידי המתרס אני לא מוצאת את עצמי, בשניהם אני חריגה- מהדף המסודר והנקי באחד, או מגן החיות המגודר בשני.

וזה גורם לי לתהות- אולי יש כאן איזה מתרס שלישי, משהו אחר, משהו שאני לא מכירה ולא שמעתי עליו.

איזו גאולה לאנשים במצבי.

****

ובעולם שלי, החדש, יש מקום לכולם.

איש לא שופט, כולם ביחד מכילים את הלבד של הפרט.

שנים חיפשתי מי שיכיל את הלבד הזה, שיקח אותו, יהפוך בו, יחבוט בו, עד שיתגמד לכדי משהו קטן ובלתי מזיק, כמעט בלתי מורגש. אבל רק כמעט.

ומצאתי. מצאתי כמה.

והם כולם שלי ואני שלהם, והם משפחה עבורי יותר ממה שהמשפחה שלי הייתה רוצה לנסות להיות, והם כולם מרכיבים את העולם הזה שלי, עולם שפעם לא חשבתי שיכול להיות קיים.

****

מצב ביניים שכזה.

אני מוקפת אנשים ריקים מתוכן, אנשי המסיבות, הציפורניים, הפאנים, הלקים, המסקרות והעקבים.

אנשי הגורמטים ושרשראות הכסף, הנעליים הלבנות, אנשי הרִיק.

והם כולם נראים נורא נהנים, ואף אחד לא זועק שריק כאן, שאין כאן כלום.

ובצד השני לא טוב יותר- בורות מהסוג המפחיד ביותר, הסוג ההרסני, הסוג המשכנע ובעל ההשפעה.

ובצד השני אין שמחת חיים, אין הבנה ואין קבלה.

בצד השני יש רק קירות.

והחלטתי כבר, אני עם קירות, גמרתי להלחם.

אז בעצם זה הרע במיעוטו.

ומי אמר שזה בכלל רע?

****

וכבר אין פשרות, ואין כמעט, ואין כאילו.

ואפשר לחייך לדמות שניבטת מהמראה, ולדעת שהיא משקפת בדיוק את מה שצריך.

ואפשר לאהוב.

עולם אחר.

****

ואולי אם אלמד להיות קלילה יותר, מהורהרת פחות, אצליח לחיות עם עצמי בשלום בעולם הזה.

עד שאצור עולם אחר, עולם חדש.

עולם שלי.