"צמיד על רגל ימין זה סמל של לסביות." 'הנה אני מתחילה'/ יהודית קציר.

העיניים שלי ירדו אוטומטית למטה, לרגל ימין שלי, אותה עיטר ומעטר עד היום אותו צמיד כתום- אדום חבוט ובלוי, שכבר לא רואים את צבעיו.

צמיד על רגל ימין.

"אני לא מבינה למה הם חייבים לעשות את המצעד הזה דווקא בירושלים...שילכו לתל אביב, כל החארות האלה..." [סבתא שלי, קיץ 2006]

משהו נצבט בלב.

**

ב' מספרת לי על נסיעה כביכול הזויה שהייתה לה במד"א:

"...אז אני מבקשת ממנה את שם האב של הילדה והיא אומרת לי, כולה עצבים- 'אין לה אבא, יש לה עוד אמא. תרשמי שאני חד הורית.'...לא ידעתי איפה לקבור את עצמי...אמא'לה, מסכנה הילדה."

משהו עמוק יותר נצבט בלב.

**

תחילת שנת הלימודים 2007, הימים ימי טרום מצעד הגאווה הדחוי [בגלל המלחמה].

האולפנה גועשת ורועשת בויכוחים בעד ונגד. בעיקר נגד.

הרב של האולפנה מכנס שיחה עם כל הבנות על המצעד ועל מלחמתנו הכה- ברורה בעיניו כנגדו.

אני לא ממש זוכרת מה הוא אמר, אבל משפט אחד זכור לי היטב, נצרב לי במוח: "אנחנו לא נלך להיאבק מולם פנים אל פנים, זה כמו להיאבק באדם שמרוח צואה, אני עלול להדבק ממנו...". אני זוכרת רק המון מלמולים של הסכמה שעלו בכל רחבי האולם, אני זוכרת המון כעס שעלה בי.

מישהי מהחברות שלי מלמלה משהו כמו- "אם הוא רק היה יודע כמה לסביות מסתובבות לו באולפנה", ואיזה חיוך עלה בזווית של הפה.

כמובן, אין הומואים דתיים. הומואים יש רק אצל החילונים. זאת מחלה שלא קיימת בחברה הדתית הטהורה והמקודשת. בורים ונבערים, כבר אמרתי.

וכמובן שלא היה לו כל רצון שנלך ל"מצעד הענווה", כי אז יתכן שנפגוש ב"בהמות" פנים אל פנים, ונראה שמדובר בבני אדם, או אולי אפילו נראה מישהו שאנחנו מכירות, חלילה. הוא לא טיפש. הוא רק בור.

משהו התקומם בלב.

**

שיחה בהפסקה, מ', ברגע של חוסר טאקט אופייני, תמים ונאיבי:

"עזבו, נו. היא לא בקטע של בנים..."

משהו צחק בלב.

**

טלי ואני נוסעות באוטובוס לאיזה סרט...מזמן מזמן.

לפני שנה אולי. עוד לפני שזה הפך לעובדה אצלי בראש.

דיברנו על משהו שכנראה היה קשור, ואיכשהוא היא צחקה ושאלה: "את לא לסבית, נכון?"

...ורציתי לענות לה את הכן הזה, אבל לא הצלחתי.

[ולימים כשסיפרתי לה היא שאלה אותי את אותה שאלה בדיוק, אבל הפעם לא הסתפקתי בניד ראש לא מחייב וחיוך זחוח, הפעם עניתי "כן!"]

משהו רצה להתרומם בלב.

**

לפני כמה חודשים, אולי חצי שנה אפילו, עוד לפני שסיפרתי למישהו, יצאתי לכמה דקות הפסקה מהעבודה, ובדרך חזור מהסופר פארם שבמתחם, מישהו ניסה להתחיל איתי.

הוא היה בן 27, ואני הייתי בת 16 וחצי, והאמת שהוא קצת הלחיץ אותי, אולי כי אני לא רגילה שבנים מתחילים איתי, אולי בגלל הגיל.

ורציתי, כל כך רציתי לענות לו שלא, אני לא בקטע שלו, שלהם, ותודה. אבל לא יכולתי.

משהו נחנק ונבהל בלב.

**

ושוב מ', ביום אחר, בסיטואציה אחרת:

"נו, בסוף עוד נגלה שאת לסבית..."

כמובן שהיא אמרה את זה בצחוק.

ושוב, משהו צחק, צחוק קר וזחוח וחסר שמחת חיים.

**

לפני שבוע הייתי אצל רופאת השיניים שלי כדי שתתקן לי את הקיבוע בשיניים.

בעודי שוכבת בפה פעור על "כיסא יום הדין", הד"ר הנכבדת, שאני דווקא די מחבבת בדרך כלל, והאסיסטנטית שלה, מתחילות לתחקר אותי איך זה שההורים שלי דתיים ואני לא...

אמרתי שמה לעשות, חיים. הם ישרדו.

היא ענתה בלחישה: "טוב, זה כמו שהבן שלך יהיה...הומו, [מגבירה קצת את הקול] אז מה לעשות, חייבים לקבל אותו כמו שהוא, מה תעשה"

"כן", עניתי, "מה לעשות..."

משהו נעצב בלב.

**

התחלתי לכתוב את הפוסט ביום שלישי בלילה, והנה היום הצטרף לו עוד מקרה, מהקשים, החמורים והכואבים שקרו לי, והתווסף לו לרשימה.

נכנסתי לאוטו בשיעור הנהיגה האחרון, המורה שלי והתלמיד שלפני, חרדי שאני מכירה מהשיעורים, היו באמצע דיון לועג על כמה שמצעד הגאווה בירושלים היה לא ראוי ושלא צריך היה לקיים אותו.

ואז הוא אמר משהו שאני לא אשכח לעולם: "אני ממש הייתי בעד שידקרו שם שניים- שלושה אנשים".

אחר כך הוא השווה את מצעד הגאווה למצעד של נודיסטים, ובסוף הוא אמר משהו כמו: "הם גם מתעקשים לפגוע ברגשות החרדים וגם אוכלים בתחת".

כמה שנאה, אלוהים, כמה.

רציתי לצרוח. לא, בעצם רציתי להקיא.

אין לי מושג איזה חשק בער בי יותר.

במקום כל אלו התחלתי להתווכח איתו, איתם, ויכוח קלוש ונלעג שגווע אחרי שתי דקות כי אני לחצתי יותר מדי על הגז מרוב עצבים, הם היו בעמדת כוח עלי [בעיקר המורה שלי], ולי לא היו הכלים, המילים או הכוח להתווכח איתו ויכוח מועיל, אז וויתרתי ואמרתי שגם ככה שנינו נישאר בדעתנו וחבל על הויכוח הזה.

האיש הזה איבד הרבה מאוד מהערכתי אליו היום.

אחר כך התקשרתי לר', וגיליתי כמה עבודה עוד יש לי ואיך אני חושבת שאני חיה בין אנשים נאורים יחסית, אבל בעצם כולנו נגועים בדעות קדומות ובורות שנטועה לנו מתחת לעור.

משהו כאב בלב. כאב כל כך.

**

יש לי 40 ומשהו קוראים, מתוכם שישה חברים שלי, כמה קוראים פעם ב-, חלקם קוראים קבועים, כמה מנויים, כמה מהם קוראים חדשים, כמה סתם עוברים ושבים.

כמה מכם עתידים לאכזב אותי? כמה מכם ישאירו לי תגובות שונאות, זועמות, מקללות, נבערות מדעת, או סתם ינסו "להראות לי את האור", להסביר לי שיום יבוא ואמצא את הזיווג שלי שיחזיר אותי בתשובה שלמה לחיקו של האל הרחום שלהם שאוהב את כולם, אבל רק אם הם "רגילים".

כמה אנשים בחיי ינתקו איתי קשר, כמה יכעסו עלי על שלא הלכתי בדרך הרגילה, הנורמלית, על שלא אתחבא מאחורי מסכות ושקרים ואעז לאהוב?

הגיע הזמן לסדר את הארון.

אני לסבית. אני לא מתכוונת להתחתן עם הבחור החמוד והמצחיק שהיו רוצים שאתחתן איתו, לא אלד שני ילדים ואגדל כלב, או חתול.

לא יהיו לי חיים "רגילים", בחרתי ללכת בדרך הקשה.

בחרתי לחיות.

בחרתי לחיות את האמת.

בחרתי שלא לברוח.

משהו מחפש שלווה.