דברים שרואים מכאן, לא רואים משום מקום. |
| 7/2004
איכותי ושנון, או: עוד פוסט
ראיתי את הפרסומת של מירי-פרצוף-מתוק-מדי-בוהדנה.
טוב, אז אם קודם נאלצנו לסבול את הבדיחה הכי ישנה שסבתא רבא שלי מכירה, שיש לה זקן יותר ארוך משיש (או יותר נכון היה) לרב שך המנוח, אז עכשיו אנחנו נאלצים לסבול את בוהדנה שואלת ספרנית מאולתרת אם אפשר לקבל את מה-שזה-לא-יהיה של ניטשה (שלא תחשבו, יש לי המון כבוד אליו, פשוט לא הספקתי לקלוט את השם).
אל אלוהים, לאן עוד אפשר לרדת?!
לא ידעתי מה לעשות עם הפרצוף המתוק עד כדי בחילה הזה:
אם לצחוק או להקיא את נשמתי.
בסוף בחרתי באפשרות השניה.
איכשהוא, לא נראה לי שהכספומט (טוב, נו, אימי היקרה), תשמח לראות את כל ארוחת הערב שלי מרוחה על השטיח.
שילמדו בפעם הבאה איך לפרסם מישראכארט.
בנ"ל, הצליחו סופסוף לשלב בין:
אומנות, הסטוריה, הומור וכסף.
שילוב מנצח.
למרות שמדובר במוצר מסחרי, זה הצחיק אותי מאוד, כל ההומור הקצת יותר אינטילגנטי הזה.
כדאי להמשיך.
מאוד.
אה כן. אלון ליטבק.
טוב, אני לא יודעת מי החליט שם בערוץ 2 לשים אותו ואת רוני ביחד בתוך מה שכביכול אמור לתת את התשובה הילדותית מאוד לאזיט, אבל זה היה פשוט מזעזע.
התוכנית נראית לחלוטים חובבנית, ורדודה.
מה גם שלא ברור מי בדיוק צופה, או אמור לצפות בה.
באקזיט, לעומת זאת, יודעים לשווק את עצמם היטב.
כולם נראים מעולה, עושים מספיק פרובוקציות, משדרים מה שהנוער רוצה לראות, ואם תוסיפו לזה את המעטפת הבלונד-שכטרית, והנטול תלתלי זהב וחוסר כישרון (משה גלאמין, למי שלא התעדכן), שרק אלוהים (אולי) יודע מה לעזעזאל הוא עשה שם, הרי עליתם על סוס מנצח.
אין שום רע בעיני בקצת טרנדיות, שטחיות, וקלילות.
ולאחרונה יש הרבה קלילות (פרטים בפוסט הבא).
תארו לעצמכם שהיינו צריכים לצפות רק בקובי-אני-חכם-ואתם-לא-מידן.
היינו מתנוונים.
למרות שאנחנו כבר ככה בעצם.
להית:
~עדשה קשה~
וצינית.
מאוד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
