"אבא, תראה מה מצאתי..."

אני עוזרת לאבא שלי להעביר את הג'אנק שלו מפינה אחת בחצר לאחרת, כדי שאמא שלי תפסיק לנדנד ולשאול מתי הוא יסדר סוף סוף את הבלאגן ותהיה לה חצר נורמלית.

בתמורה הוא לקח איתי את האוטו שלי למוסך בבוקר וסגר איתם על סכום ממש נמוך יחסית.

עכשיו האוטו מתוקן ונוסע יופי. אני לא חושבת שעיכלתי עדיין שגמרתי עם אוטובוסים וטרמפים לשנים הקרובות.

יש לי אוטו.

"מה זה?" הוא שואל.

"נו, אתה לא זוכר את הדולפין הזה..?" ניסיתי ללחוץ לדולפין על הבטן כדי שיעשה "פיפפפ" כזה, כמו שהייתי עושה כשהייתי ילדה. הוא לא הגיב, מישהו כנראה הוציא לו את הצפצפה מהבטן כמו שמוציאים איבר. לא וויתרתי, רציתי שהוא יחזור להשמיע קול, כמו פעם.

"מה את לוחצת עליו, הוא מקולקל, בטח הוציאו לו את הצפצפה" הוא צוחק עלי.

"פיפפפ, פיפפפ", המשכתי ללחוץ על הבטן של הדולפין ולהשמיע את הקולות במקומו. מישהו חייב להמשיך.

אני רוצה לשבת בכיתה, לכתוב, לסכם, להגיש עבודות, לחזור הביתה ולראות טלוויזיה.

אני רוצה להיות ילדותית, מפגרת, חסרת חיים, חסרת דאגות.

אני רוצה לא לדעת את כל הדברים האלה שאני יודעת, ולא להצטרך להתמודד עם כל הדברים האלה שאני צריכה להתמודד איתם.

אני לא רוצה שיעשו לי אאוטינג, שיחליטו לי מתי ולמי אני אמורה/צריכה לספר על עצמי.

ואני לא רוצה להרגיש שאני צריכה לנמק את עצמי, להסביר, כל הזמן.

הייתי רוצה שלא להיגעל מאנשים מסויימים סביבי, לקבל את העובדה שזה הטבע שלהם, ושיש אנשים שאוהבים רכילות ושמעניין אותם מה אנשים אחרים עושים בחיים שלהם. הייתי רוצה לקבל את העובדה שלא כולם אאוטסיידרים כמוני.

אבל אני לא.

וכמה שזה מעצבן אותי, מכעיס אותי כל הסיפור הזה.

מכעיס אותי שאין לי שליטה על כמה אנשים קוראים/קראו את הבלוג שלי [בלוג זה דבר מאוד אישי, ומי שלא מבין את המדיום הזה, שלא יוציא מידע מתוכו החוצה].

מכעיס אותי לטבוע בסודות ושקרים דווקא כשהחלטתי שאני מתרחקת מהם.

מכעיס אותי.

[שלום לכל הקוראים החדשים שלי.

ברוכים הבאים, השתדלו להתמקם בשקט, אני לא אוהבת רעש.

והחלטתי שלא תהיה כאן צנזורה עצמית. תתמודדו עם זה]

אני מפסיקה להתנצל, ומפסיקה לשים זין על מה שקורה סביבי.

שכל העולם ידע, שכל העולם ידבר עלי מאחורי הגב, ושכל העולם ינבור לי בחיים הפרטיים.

נמאס לי לשמוע כל פעם ממישהי אחרת מה אומרים ומי אומר.

זה לא מעניין אותי.

החיים שלי גם ככה לא יראו אותו דבר, לפחות לא מהשניה שמי שהחליטה לספר לשתיים-שלוש חברות שלה, סיפרה.

[אגב, ביום ההוא שלא ענית לי לפלאפון, בלילה, יצאת הכי פחדנית בעולם]

אני לא מרגישה כרגע כלום.

אפילו כעס אני לא מצליחה להרגיש [למרות שמשהו כן קורה לי כל פעם שאני נזכרת/ מזכירים לי את זה].

זה לא סוד שאני לא יודעת לכעוס.

בחיי שאני חייבת ללמוד איך.

אני חייבת גם ללמוד לחיות, אם יש כזה דבר.

מישהו מוכן לקחת על עצמו את המשימה?

אני חייבת לשנות אווירה.

אני חייבת להרגיש משהו. כל דבר.

אפילו לכתוב אני לא מצליחה מאז.

ויש לי המון רעיונות נהדרים שמוכרחים לצאת אל המקלדת.

[מה יהיה בפעם הבאה? סיפור שלי ימצא עצמו מפורסם על הקירות באולפנה? מועבר באייסיקיו בקובץ וורד כמו הפוסטים שלי?]

אני חייבת להצליח להרגיש משהו אמיתי. מוכרחה.

יש לי הרגשה שאם לא, זה כאילו כלום לא קרה, כאילו כלום.

כלום.

והדולפין?

הוא כבר לא עושה "פיפפפ".