דיקלה מתקשרת לידיד שלה, קוראת לו לבוא למרכז אורון, זה שאנחנו יושבות בו, באמצע רוטשילד.

הוא מגיע, אחרי מליון הבטחות שיביא גיטרה, בלי הגיטרה.

שלחנו אותו בחזרה להביא את הגיטרה, ובינתיים דיקלה הלכה לתת לחבר שלה עוד נשיקה קטנה של אמצע היום ואני מוצאת שקשה לי לא לקנא בזוגיות הכל-כך פשוטה ומובנת מאליה.

נשיקה באמצע היום, כמה פשוט.

*

אני רוצה המון דברים, ואף אחד מהם לא אפשרי לי כרגע.

אני רוצה לכתוב, ולשחק, ולאהוב את החיים שלי, לא לשרוד אותם.

*

אחר כך אנחנו יושבים, מדי פעם מישהו פורט כמה אקורדים ברקע, ועוד אחד, אלמוג, מספר שהוא התחיל ללמוד בבר אילן השנה, ושהוא נוסע לאוניברסיטה על רולר-בליידס.

וזה מוזר, כי רולר עבורי זה משהו שאני מוכרת בחנות- עוד בונוס של שניים- שלושה שקלים למשכורת, לא כלי תחבורה.

והוא לומד פילוסופיה יהודית.

גם אני הייתי רוצה ללמוד פילוסופיה יהודית בלי להיזכר, בלי לתעב, בלי להרגיש לכל זה שום דבר, רק ללמוד מהשכל, לא מהלב. ולנסוע ללימודים על רולר- בליידס.

*

ישבנו לאכול ספגטי במסעדה חדשה שפתחו לא מזמן בפתח תקווה.

אכלתי פסטה עם חזה עוף מעושן, קבנוס ורוטב שמנת.

אני לא יודעת מה זה היה יותר- מוזר בפה, או מנוגד בראש.

אני לא חושבת שאי פעם אצליח להינות באמת ממנה שמורכבת מבשר וגבינה ביחד.

וזה נורא מעצבן אותי, כי אני יודעת בדיוק מה השורש של זה.

*

בסך הכל, הכל נשאר אותו דבר.

ישרא בלוג מחליף הנהלה, יש נושא חם על וסת [אללי, הגיעו ימות המשיח], האולפנה עדיין מחנכת עוד ועוד דורות של בנות לחיים חשוכים בעלי סדר מוגדר וידוע מראש, אני עדיין לא שייכת לשום דבר ולאף אחד.

לפעמים אני מרגישה כאילו מצאתי איזו פינה קטנה, בדרך כלל זה קורה בבית ספר, כשמישהו מחמיא, או כשאני מבינה שהרמה שלי באמת קצת מעל כמה אנשים סביבי.

לפעמים אני מרגישה שמצאתי פינה קטנטונת של שקט. ממש בלטה ברצפה, ריבוע קטן.

בדרך כלל אני מרגישה תלושה, לא שייכת, "לא מכאן".

אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להפטר מתחושת הזרות הזאת, אבל בהחלט למדתי לחיות איתה.

לא חיים טובים, לא מאושרים, אבל חיים.

אני עדיין דוגלת במוטו הלא הכי בריא שלי: "כל מקום הוא הבית, ושום מקום הוא לא באמת כזה".

ואני כבר לא כל כך בארון.

לאט לאט אני מאווררת את אחרוני הגרביים שלי, עד שכל מה שישאר בארון הזה זו המגרה החשוכה, האחרונה, של המשפחה שלי.

ואז אני אדע שסיימתי דרך ארוכה, לא קלה, ושעכשיו אפשר לנוח.

ואני כל כך מחכה לזה-

לנוח.