ואז, ואז נהיה חורף.

וכל חורף אני מבטיחה לעצמי, שבחורף הזה, בחורף הזה החיים שלי יראו אחרת.

כל חורף אותו סיפור.

הפעם, הפעם זה כבר לא יהיה אותו דבר.

וזה תמיד מרגיש אותו דבר, אפילו אם זה לא באמת.

אנחנו יושבות בגן הורדים.

שיחה עם איזה ברסלב חוזר בתשובה [זה קצת כמו פלאשבקים כאלה. אני זוכרת אירועים מסויימים, שיחות ספציפיות. הם מייצגים עבורי את הגיהנום שעברתי. או אולי את סחיטת כוחות הנפש היומיומית שהייתה מנת חלקי].

אין לי שמץ מושג מה נאמר באותה שיחה, אני גם לעולם לא אזכור איך נראה הבחור שדיבר [ואם אני לא זוכרת את הפנים שלו, כנראה שמדובר במקרה קשה...].

אני זוכרת רק שהיה לי קר.

היה לי פשוט נורא נורא קר.

"אם יקפא לכם המוח, אולי תפתח לכם הנשמה"...

היא לא נפתחה.

הנשמה שלי רק הלכה וקפאה, הלכה והתרוקנה, הלכה ופחתה.

עד שהרגשתי שאין עוד כלום.

שעוד שניה לא יוותר ממני שום דבר בעל ערך.

וכמו התהליך המקפיא בגן הורדים, כך התהליך המקפיא של התנוונותי בחיים הקודמים שלי.

עכשיו אני כבר מעיזה לכנות את זה בשמו האמיתי- החיים הקודמים שלי.

אחר כך היה עוד חורף קר לא פחות.

ותמיד זה לא משנה אם זה באמת קור קשה או סתם גשם שגורם דיכדוך, תמיד קר לי.

לפעמים אני חושבת שזה בלתי אפשרי, שלא יכול להיות שהעונה הזאת באמת מביאה איתה כל כך הרבה עצב.

לפעמים אני נזכרת איך כמעט שקעתי.

לא הרבה אנשים מגיעים לתהומות כאלה.

מצד שני, אנשים כמוני תמיד חייבים להרגיש את התהום מדגדגת להם את קצות האצבעות, מוכרחים להריח את ריח האינסוף משתרע למטה.

אנשים כמוני תמיד יהלכו על פי התהום, לעולם ימצאו את עצמם כמעט נופלים.

עכשיו, כשאני חושבת על זה, רוב החיים שלי הייתי ב"כמעט נפילה".

אולי זה האדרנלין חסר התחליף הזה, התחושה שאם אתכופף יותר מדי קדימה אפול.

איך אפשר להסביר את זה?

זו לא תהום אמיתית, זו לא תהום מוחשית.

רוב הזמן לא שמים לב אליה, אבל היא תמיד שם.

לומדים לחיות איתה, לומדים להשלים איתה, לאהוב אותה, לחבק אותה.

היא הופכת לחלק בלתי נפרד מהאדם.

אנשים כמוני חייבים להלך על פיה של התהום, אחרת אין להם קיום.

["אנשים כמוני"- מישהי אמרה לי פעם, אומנים. אני לא חושבת. אולי משוגעים זו המילה. אולי השתגעתי ולא שמתי לב. מצד שני, משוגע לא יודע שהוא כזה. אולי סתם נתתי ליאוש למחוק אותי.]

וגם החורף הזה קר, ממש כמו קודמיו.

אבל הפעם הקור פחות מוחשי, פחות שם.

גם איתו למדתי לחיות.

החורף הפך מעט נסבל יותר.

כי בכל שנה, בכל שנה אני מבטיחה לעצמי שהפעם,

הפעם זה היה אחרת.