לעולם לא תצאו בידיים ריקות.

היום: יום א' בשבוע של חופש מבית ספרנו היקר.

השעה: בין 11.00 ל- 18.00 (טווח שעות שמתקיים אך ורק אצל הישראלים).

הסיטואציה: אני חוזרת על טעות חיי המתמשכת, ומשכנעת את אמא שלי לנסוע לאיקאה (זה לקח חמש שניות בממוצע).

המשתתפים: אני, אמא, האוטו, הפלאפון שלה, הפאלפון שלי וכרטיס האשראי כמובן.

המטרה: לקנות לי חדר (או במילים אחרות: לקנות את כל מה שלא צריך שמסתכם בשתי מילים: הכל. אה, שתי מילים?! אז שוב הכל).

יומן מסע.

המסע אל ארץ לעולם לא.

11.00: יוצאים למסע.

פקקים.

פקקים.

ואז שוב פפקים.

ולקינוח- לא מוצאים חנייה.

כנראה שגם כל עם ישראל ואישתו חשבו בדיוק באותו יום, כמונו, "לקפוץ" לאיקאה, לסיבוב "קצר" שמסתכם בכחמש שעות.

הגענו.

אמא מתחילה את מסע התענוגות שלה.

אני, לעומתה, מתיישבת, מסתכלת, מתרשמת, סוף.

היא- לא.

היא כמובן חייבת לשבת על כ-ל הספות, לנסות את כ-ל המזרנים, לדפוק מכל הכיוונים על כ-ל השולחנות, ולנדנד לכ-ל המוכרים, בכל נקודות המכירה, שיזיזו למענה את המחשבים שעל השולחנות, כדי שהיא תוכל לראות אותם יותר טוב.

13.00: אני מסיימת את הסיבוב, אמא עוד תקועה איפהשהוא במחלקת חדרי השינה.

אני מתקשרת.

-"אמא, יש מצב שאנחנו עוצרים לרגע בקפיטריה? אני רעבה"

-"שניה מאמי, 'אתה מוכן בבקשה למצוא לי את זה? אוי, תודה, כן...זה בול הקנקן פלסטיק שחיפשתי...' מה אמרת חמודה?"

-"אההה...כלום, באמת שכלום...אני הולכת לקנות גלידה"

-"כן, נכון 'לא, לא זה! את ההוא בצבע כחול'"

-"אני עוברת להרי ההימלאיה"

-"כן, ברור מתוקה 'זה זה?'"

עכשיו הבנתם?

14.00: אני מתחילה למיין מוצרים בקטלוג של איקאה לפי סדר הא'-ב' מרוב שיעמום.

חזרתי אל אמא.

היא לא מראה סימנים של רצון לחזור הבייתה, ורק ממשיכה להעמיס עוד ועוד מוצרים על העגלה.

נעשה הפסקה ביומן הזה, ונבחן את תרבות הצריכה הישראלית נוסח איקאה (כלומר, השוודית).

הישראלים התנפלו בחדווה גדולה על כל דבר שיכלו למצוא, ואיקאה, המתמצאת בהילכות "למכור כל דבר", שמחו לספק את הסחורה.

מה לא היה שם?!

ה-כ-ל.

אבל באמת הכל.

וזה כולל שטויות קטנות, שאף אחד לא מעוניין לקנות.

אז זהו, שלא.

הישראלי המצוי כנראה אוהב לקנות דברים שהוא לא צריך...

איקאה החליטה להכניס לתפריט "הכל" שלה, גם דברים שוודיים אוטנטיים.

כנראה המילה "אוטנטיות" משכה את הקהל במיוחד לקנות את הדברים האלה.

והקפיטריה.

כל-כך לא מפתה, שפשוט אין מילים לתאר.

אז אני אשתוק.

17.00: סיימנו את המסלול, עכשיו הגיע הזמן למקום החביב ביותר על אמא שלי: המציאון.

או כמו שהיא קוראת לזה: המוציאון.

כן, עם אווווו.

נו, ההפרעות של אמא שלי, לכו תדעו...

שעות היא יכולה לבלות שם.

סורקת כל פינה במקום, שמא תחמיץ איזה פריט שנמכר בחצי מחיר.

אבוי.

כמובן שבסוף היא לא מצאהכלום.

חוץ מאיזה נחש פרווה, שלמרבה הזעזוע היא החליטה משום- מה להוסיף לעגלה.

משלמים.

יש.

יוצאים.

לא עוד מסעות אימה בארץ לעולם לא.

לעולם לא.

לעולם, אבל לעולם לא תצאו משם בידיים ריקות.