בבוגרשוב יש את הפסטה הכי טעימה בעולם.

היא מתובלת בהמון טוב לב, קמצוץ אהבה, והמון המון חופש, כמו שרק תל אביב מסוגלת.

אנחנו יושבים שם לפעמים [כמה טוב להגיד "אנחנו"], והעולם כאילו עוצר ושום דבר לא קיים, רק הפסטה, והגיטרה, ואנחנו.

ובפתאום תובנה אדירה נוחתת עליי, ואני כל כך בהלם שאני בכלל לא יודעת איך להתייחס אליה.

טוב לי.

אלוהים, מה עושים עם זה.

אני לא חושבת שאי פעם בחיי הגעתי למצב שאני יכולה להגיד שממש טוב לי.

אמרתי כבר לא פעם ולא פעם שפחות רע לי, אבל אף פעם לא היה לי טוב.

ועכשיו טוב.

בשנה שעברה לא כתבתי כלום על החוויה האדירה הזאת, כי אי אפשר באמת למסגר את הדבר האדיר הזה למילים.

אבל השנה החלטתי שאנסה להגדיר לעצמי את התחושות לפחות. את הרגש.

אני יודעת שבאיזה שהוא שלב זה יעלה.

קצת אחרי שהכל ייגמר, קצת אחרי הריקנות תשטוף אותי. עמוקה, שורפת וחותכת ובלתי אפשרית.

השאלה האם היה כדאי לעבור את כל זה, כשאחר כך נשארת רק ריקנות שכזאת, ואין רצון לכלום חוץ מלישון ולנסוע לסירקין 5, לכיתה המצחינה של החזרות, הכיתה האהובה, ולעשות חזרה, ולהתרוקן ולהתמלא מחדש, ולשבת בפסטה בבוגרשוב והרגיש הכי חיים שאפשר.

האם באמת כדאי?

האם שווה להרגיש חיים, חיים באמת, לזמן קצוב [שכולנו יודעים מראש שהוא שאול], למרות הריק של המחר?

יותר משאני יודעת את התשובה, אני מרגישה אותה.

זה מחייה אותי. פשוט כך.

אני חושבת שאני חבה את חיי לאנקורי.