תל אביב, יום חמישי, שעת צהריים, רעש ובלאגן. דממה.

הרחוב מפוצץ אנשים.

הרחוב עלול להתפוצץ.

-פאלשבאק-

ליל הסדר, שנת 2002. מחלון הבית בחדרה אפשר היה לראות את ההיסטריה, להריח את המוות, לשמוע את האמבולנסים.

"30 הרוגים בפיגוע במלון פארק בנתניה."

*

המון אנשים, המון חמץ.

עבדות נוראית.

לפעמים אני שואלת את עצמי מי משועבד יותר-

אמא שלי שמנקה את עצמה לדעת כאילו אין מחר, או אלו שהלכו לעשות שופינג בלחם ארז לקראת החג.

ואולי כולנו עבדים.

*

שלשום נהרגו שלושה חיילים.

בעוד חצי שנה אלה עלולים להיות שלושה אחרים.

עזה 2008 היא לבנון 2006 היא ויאטנם היא ירושלים היא ארץ ישראל.

מחלון הבית שלי אפשר לשמוע עכשיו את המואזין של הכפר ממול צורח לאלוהים.

חמש פעמים ביום הוא צורח ככה ואלוהים לא עונה.

אולי הוא התחרש כבר. בכל זאת, כמה אפשר.

*

"כולנו עבדים

של מישהו

שמבקש- עכשיו

תרגישו

פותחים פה גדול

ומחכים

לעונג הבא"

[עבדים/ ברי סחרוף]

*

תל אביב.

זוג מתנשק על הספסל ברחוב. מצעד הגאווה עומד להתקיים בעוד חודשיים. כולם ממהרים ורק כאן הזמן עומד מלכת. לפעמים אני שונאת את העיר הזאת פחות. וחושבת על ההיא. רק חושבת.

*

שיהיה לכולנו חג חירות שמח ואמיתי.

והלוואי שנזכה לחגוג את החג הזה, ואם לא הזה, אז הבא בתור, מתוך שלמות, שלום והשלמה.

וחירות. וחופש. מחשבתי, פיזי, נפשי.

חג חירות שמח.