מסוכן לוותר. מסוכן לא לוותר, לא להאבק.

מסוכן להקשר למשהו שנגמר בסוף.

מסוכן לפתח רגשות לדברים חד פעמיים שלא חוזרים על עצמם.

מסוכן לנהל מערכת יחסים עם תקופה.

מסוכן להרגיש. אני ממש יכולה להריח את הסכנה [ואני בכלל תתרנית].

השאלה היא-

האם אני מוכנה לקחת את הסיכון?

האם עדיף להרגיש בכל העוצמה וליפול אחר כך לתהומות שאין כמותן, על פני לחיות את הבינוני כל החיים?

האם אני מוכנה לתת את עצמי ולדעת שמחר הכל ייגמר, ואני אשאר הצל של עצמי?

האם אני מוכנה לתת להכל לגעת בי בידיעה שבעוד ארבעה ימים החיים שלי יחזרו להיות אפורים ומשעממים וחסרי משמעות?

האם יש מקום בכלל לכל השאלות האלה, כשהמצב הנוכחי הוא שכבר וויתרתי, נתתי את כול כולי, חייתי, נשמתי. הרגשתי.

ואיך בכלל אני יכולה לשאול את זה כשאני יודעת שהתשובה היא שאני חיה בזכות הפרוייקט הזה, ומרגישה משהו בזכות האנשים האלה, ושלמה הרבה יותר עם עצמי, ואוהבת, אוהבת באמת, כל אחד ואחד מהם.

מסוכן, מסוכן להרגיש.

אני חושבת שאני מוכנה לקחת את הסיכון.