אני צונחת על הכיסא בכבדות, מוציאה סיגריה, שואפת פנימה פנימה.

לפעמים אני מרגישה כאילו הגוף שלי מכביד עלי, כובל אותי לאדמה.

המגע האלים של הג`ינס מזכיר לי מגע אחר לגמרי, חם ואנושי, אוהב ומחבק, בלתי רומנטי לגמרי, שחוויתי ברגעים היחידים בהם הרגשתי חיה. ואנושית באמת.

לפני כמה ימים היה לי יום הולדת.

החברים שלי התבדחו על כך שייקנו לי GPS כמתנה, בגלל חוש ההתמצאות הנוראי שלי. כאילו שיש להם כסף לזה.

ובאמת הייתי רוצה GPS. אבל לא כזה.

GPS של החיים.

שיכוון אותי, שילמד אותי להתמצא.

GPS שינבח עליי הוראות הכוונה מדוייקות בעברית תיקנית.

GPS שיסביר לי איזו פנייה עליי לקחת, שיכריח אותי לעצור באדום, שילווה אותי בכיכרות, שיגיד לי: "בעוד מאתיים מטר פנה ימינה", ויזכיר לי את זה כשאתעקש ללכת נגד הזרם.

וכשאקח דווקא את הכיוון ההפוך יסביר לי בסבלנות אין קץ, בקול יהיר, ידעני, מכני, איך עושים פרסה וחוזרים לאחור.

יש בי שלגים של כעס, אבל שלא כמו קורין, אצלי הם מסרבים להינמס.

כבר מינוס מאתיים כאן, אבל בסיביר הפרטית שלי אלוהים לא מרחם על אף אחד.

מישהו שאני מכירה ממזמן פלירטט איתי היום.

העילא שלו לפצוח בשיחה הייתה כל כך מגוחכת שאפילו לי היה ברור שזה פלירטוט.

וזה היה כל כך מגוחך בעיני, שכמעט פרצתי בצחוק במהלך השיחה.

לא ברור לי מי מגוחך יותר- אני או הוא.

כנראה שאני.

המילים המדוייקות שלי יודעות להגדיר הכל.

המילים שלי כל כך יודעות, שהן כבר שכחו איך להרגיש.