הריח, הריח הזה שאפילו אני מריחה. ריח שאי אפשר באמת להגדיר אותו, וגם אין רצון כזה.
ריח של עצלתיים, של שישי בצהריים, של ארוחה דשנה, של התגלגלות בקושי מהספה. ריח של שבת.
המואזין מהכפר ממול, שצורח לאלוהים שלו חמש פעמים ביום, שמגביר את הווליום של הקריאות לתפילה דווקא בחגים ובשבתות, ודווקא בשעה שבה עושים קידוש.
והמואזין של הלילה, של ארבע לפנות בוקר, שיצא לי לשמוע כל כך הרבה פעמים השנה, שהוא בכלל לא דומה למואזין של היום, אפשר לשמוע בצווחותיו המתנגנות את קורי השינה. [והסיגריה של אמצע הלילה, עם המואזין ברקע, כשכולם ישנים, בשקט בשקט, על המרפסת, כשכל הישוב של הלילה נגלה לעיני, פרוש לפני]
ואם כבר מדברים, אז גם שירת ה"בלאדי, בלאדי" [מולדתי] של 8 בבוקר, עת בית הספר העממי הפלסטיני על הגבעה שממול עורך את מסדר הבוקר היומי שלו.
והדרבוקות של החתונות, שמתלווה אליהן מן רעש של פעמונים, או סתם של ריקודים, רעשי רקע, והחמור, זה שנוער בכל הכוח בכל לילה אל הירח ונשמע כאילו מישהו מזיין אותו ממש חזק בתחת.
הדגל הישן של השכנים שבהמשך הרחוב, דגל ישראל בראש תורן גבוה, שכשמסתכלים עליו מחלון המטבח, הישוב כולו ממסגר אותו, תוחם אותו בדיוק במרכז, במן קומפוזיציה אלוהית ואירונית שכזו שבמרכזה דגל כחולבן.
והשקיעות, השקיעות של הקיץ.
השקיעות שנמרחות על האופק כאילו לקח איזה צייר את כל הצבעים החמים שלו ואמר "בואו נראה כמה רחוק אפשר להגיע עם זה".
האוויר, כשחוזרים מהעיר המעושנת, הדחוקה, רוויית הרעש הפנימי הבלתי פוסק, האוויר שמפיח תקווה בריאות, מצלל את המוח, הלב והנשמה.
המכונית התורנית של הערס התורן שעוברת ברחוב על 100 קמ"ש רק כי הוא יכול, עם מזרחית בפול ווליום רק כי הוא טיפש.
הנסיעות הארוכות, האוטו שאף פעם לא באמת נוח, המושב שישבתי בו יותר מאשר בביתי שלי.
הסיגריה שאחרי יום עבודה על חלון האוטו עם השירים הלעוסים, הטחונים, האהובים.
הישיבה לעיתים רחוקות על המחשב לתוך הלילה. הכתיבה.
הסיפוק כשמתגלה לי משפט מושלם. תוך כדי עבודה, תוך כדי נסיעה, תוך כדי שינה.
הלאות המתוקה של שבוע קשה, לאות קשה, מתקתקת כמו שעון, רכה, מפוייסת, משתחלת אל המותניים, קודם כל המותניים. אחר כך כבר תכבוש את הראש והוא יהפוך כבד, ואני איאבק. אחר כך יגיע תור הברכיים, והן יקרסו.
ולבסוף העיניים. ישרפו, ירמזו בדמעות, בדרכן המיוחדת, שדי.
ולעולם לא די.
כי הרעש, הרעש שבפנים, לעולם לא מפסיק.
המוח שכל הזמן מחשב את הקץ.
המוח שכל הזמן יוצר תסריטים דימיוניים בתוכו. ולאו דווקא תסריטים אמיתיים, של מציאות מפוייחת, לפעמים אלו תסריטים של המסך, של הבד, לפעמים אלו תסריטים של מציאות אחרת, לפעמים של עתיד, לפעמים של אלף ואחד דברים.
השקט שבחוץ רק מגביר את הרעש. לפעמים אני מרגישה כאילו סובב מישהו את הכפתור שאחראי על הווליום עד הסוף ואני מאיימת להתפקע מעצמי.
לפעמים, רק לפעמים, באמצע סיבוב קשה ותלול אני שואלת את עצמי מה יקרה אם.
מה יקרה אם במקום ללחוץ את הברקס אלחץ את הגז עד תומו.
מה יקרה אם אפסיק לסובב את ההגה.
משתעשעת במחשבה על איך האוטו יתהפך, איך אעוף לקיבנימט, איך אגרום לתאונת שרשרת.
המחזה כמעט מרהיב.
וכל שנחוץ הוא שבריר שניה של החלטה.
ושבריר השניה הזה, בו אני מחליטה להמשיך להדחיק את הצד האובדני שלי, זה שלא רואים, שבריר השניה בו אני מחליטה לחיות, הוא שבריר השניה המספק והמאושר ביותר שחוויתי.
אני אתגעגע לחיים.
ג-ע-גו-ע.
איזו מילה גאונית.
כאילו כל חלק שלה, כל הברה, מפרקת את התחושה לחלק אחר.
והוא מתחיל ונגמר באותה צורה, הגעגוע, בדיוק כמו המילה המתארת אותו.
ג-ע-גו-ע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
