בזמן האחרון נדמה לי שאני פסיכולוגית המחמד של רוב החברים שלי. כמעט של כולם. [את סתם מדמיינת]
אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות נפש עם כולם בלי יכולת להגיד שום דבר בעל ערך על עצמי...רק על אחרים. [ואת טובה בזה, אז תשתקי, טוב?]
וזה כבד לי, כבד עלי. [כן, טוב, גם בלהיות כבדה את טובה. בכל המובנים]
ובכלל, מה זה הסחרור הזה, למה איכשהו אין לי אף פעם דקה אחת קטנה של שקט? [וכשיש לך את לא מוצאת את עצמך, מה את רוצה, בעצם??]
מה באמת אני רוצה?
*
אז עכשיו אני סכרתית במאה אחוז. רגע, אלוהים, אנחנו הבנו את זה? נקלט? התקבל? [על מי את עובדת? התקבל יופי]
אלוהים, יש לי סכרת. [יופי חמודה, אמרת את זה! כפיים. עכשיו תתחילי לעשות עם זה משהו]
אנילאבפאניקהאנחנולאבפאניקהאיןפאניקהאנחנולא. [את כן]
אוקיי, אני כן בפאניקה. [הודאה היא השלב הראשון]
אבל... [את לא הולכת לשאול עכשיו למה דווקא את, נכון? לא, כי אין טעם בשאלות רטוריות, את יודעת את התשובה יפה יפה]
אלוהים, אולי בכל זאת? [אולי בכל זאת מה?]
אולי נעשה דיל, כמו פעם מזמן? [ומה יש לך להציע בתמורה, הא? לכופרים שכמותך אין שום אופציה לדילים. ארקיע סגורים, מותק]
אולי אני אבטיח לעשות משהו ואתה בתמורה... [יפטור אותך מזה..? פחחח. מצחיקה]
אלוהים? [שומע, עבור?]
אניבאדי הום?
~הגעתם למענה הקולי בטלפון מספר _______, המנוי אינו זמין כרגע. השאירו הודעה ותענו בהקדם.~
ביייייייפפפ.