בפרץ של תובנה היסטרית, הבנתי שהחיים שלי מנותבים באופן מעורר התפעלות.

אתה רוצה, אתה כל כך רוצה לשלוט בחייך שליטה מקסימלית, ולא יכול, פשוט לא יכול.

הבנתי, שאילו אני הייתי מנטבת את חיי, ואחראית להם, הם היו נראים נורא.

בזמן האחרון, רצף של ארועים מפתיעים, גרמו לי להיות עייפה מהרגיל, אולי אפילו מותשת.

אבל אתמול, אחרי אירוע מסויים, נתתי לעצמי רגע חף מציניות.

רגע חף מפוזה.

רגע של שיחרור.

וברח לי.

חיוך קטן.

לפעמים כל מה שאני רוצה זה להיקבר מתחת לשמיכה, לישון, ולא לקום.

עד שימאס.

זה לא יאמן, אפילו בתקופות טובות בחיי, תקופות שאין לי יותר מדי סיבות (הרי אי אפשר להגיד שאין סיבות בכלל) לרצות שלא לחיות את חיי, אני פשוט לא רוצה.

יש מן הרגשת לאות פנימית כזאת, שלא מוקרנת החוצה כלל.

כאילו נמאס לך, אין כוח, פשוט אין.

כרגע, אני עוברת בדיוק את התקופה הזאת.

אני עייפה.

אני עייפה מלחיות.

אני עייפה מלהתמודד מול הדברים היומיומיים האלה, שאתה כל כך רוצה להתחמק מהם.

אני עייפה מלחיות חיים של חוסר...חוסר חיים.

אני אפילו לא יודעת להגדיר את החיסרון שיש בחיי.

את הרגשת החוסר שביעות רצון שיש לי מהם.

בלי לדעת למה.

וחורף?

חורף עושה לי רע.

חורף גורם לי להיות עצובה.

חורף גורם לי להיות רצינית.

חורף גורם לי להיות דיכאונית.

חורף מאמלל אותי.

אני שונאת את החורף.

החורף גורם למחשבות.