לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


דברים שרואים מכאן, לא רואים משום מקום.

כינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ``. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חמץ ומצה.


כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

 

******************

 

ולאט לאט מתפזר לו חושך מצרים הזה.

לאט לאט אני כבר לא לבד כאן באפלה, כבר לא חשוך כאן אפילו.

ואני עדיין פה, עדיין באותו מקום בדיוק, דבר לא השתנה.

אבל בכל זאת, משהו השתנה.

משהו בתחושה שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. זה כאילו לקח מישהו מזרק והזריק לי את זה לוורידים.

זה כאילו הגיע המשה הפרטי שלי, היכה בי בכל הכוח בעורף בעזרת מטהו הארוך והכריח אותי להביט קדימה- לראות את הים הפרטי שלי נפתח לשניים ומאפשר לי פתח מילוט.

ואני מאז ומתמיד אוהבת לברוח.

 

הראש שלי עדיין נראה כמו משרד שמישהו הוציא עליו צו חיפוש.

הכל הפוך. כל החפצים בערימות על גבי ערימות, על הרצפה, על השולחן, בכל מקום.
אפילו אין מגירות לתייק בהן כל דבר.

המוח שלי הוא אוסף של מחשבות שעולות אחת על השניה, כל אחת מתחרה באחרת על התואר, מי חשובה יותר כרגע.

וכל הבלאגן הבלתי אפשרי הזה לא נעלם לרגע. הוא הולך לישון איתי בלילה וקם איתי בבוקר.

לפעמים הוא אפילו מעיר אותי בלילה, כי אין מספיק מקום לשנינו בכל הסיפור הזה.

 

אבל אני כבר קצת פחות בעבדות וקצת יותר בחירות.

לפעמים אני מרגישה אפס, קטנה כל כך.

ולפעמים אני חושבת לעצמי שהחירות מתחילה בראש, ושאין לה שום קשר למעשים.

בראש, בפנים, אני בת חורין.

במחשבה אני חופשיה. ושם, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

 

חג חירות שמח.

 

נכתב על ידי , 29/3/2010 04:09   בקטגוריות גאווה, דת, אלוהים וחברים אחרים., הגיגים, תהיות, הרהורים ותובנות., וכל הכבוד לצה"ל, אופטימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חמסה.


 

וכבר חמש שנים.

חמש שנים של בלוגספירה מחבקת וחונקת בו זמנית.

חמש שנים של מקלדת בוהקת בחשכת הלילה, של אצבעות שלא נחות, של מילים שנכתבות מעצמן.

פעם היה לי כוח לסכם כל הזמן, כאילו שיש לי מה.

היום, היום אני מודה שכל עוד אני מרגישה תקועה במקום כמו שאני מרגישה כרגע, אין בזה טעם.

בשנה הבאה, בקיץ הבא, בחום הסמיך של אוגוסט הבא, אני כבר לא אלבש ירוק.

עניינים פעוטים כגון דיסקית וחוגר וגלח"צ כבר לא יהיו מנת חלקי.

רק המחשבה על זה משמחת אותי.

אבל עד אז יש עוד חורף ארוך וקשה לעבור אי שם בדרום, בקור המקפיא שהעצמות מתכווצות מפניו.

 

****

 

השבוע נוכחתי שאני טועה.

היה לי מאוד קשה להודות בזה, כי זו אני. אני טעיתי.

הגעתי לשמירה, עוד אחת מני רבות וארוכות וגיליתי שהש.ג מחבר בין אנשים.

כל הדרך לשמירה התפללתי שהיא, דווקא היא שידעתי שתשמור איתי, תהיה...אפילו לא העזתי לחשוב על זה. מה פתאום? מאיפה האינטואיציה המחורבנת הזאת שלי מביאה את זה עכשיו? הרי ההיגיון מחייב, צורח, זועק עד לב שמיים שלא ייתכן. ובכל זאת. אולי זה הגיידאר המפורסם, אולי זו סתם אינטואיציה נשית אולי זה כי אני לעולם לא טועה באנשים. כך או כך, זה לקח לה 10 שעות של בילוי משותף בש.ג, שתיים וחצי שמירות סך הכל, כדי שבארבע לפנות בוקר, כשגם הכלב של הש.ג ישן, היא תפתח בפניי את הלב ותצא מהארון. וכמובן שלא נשארתי חייבת, כי זו כנראה ידו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אחרת אין דרך להסביר את זה שדווקא בשמירה שהוקפצתי אליה ודווקא היא ודווקא עכשיו.

והיא מקסימה וככל הנראה תפוסה. ועדיין מקסימה.

אין מה לומר. הש.ג מחבר בין אנשים.

 

(וכאילו כדי לאזן את הגורל המדהים הזה, באותה השמירה בדיוק, אלוהים שלח לי פצע פתוח לרווחה. במחי מבט, כאילו הציבו מראה ענקית בפניי והגלד במלוא כיעורו נגלה לעיניי, ראיתי את מי שפערה את פתחו של הגיהנום בחיי לפני שנתיים. ובאורח פלא, שרדתי. המרה השחורה ברחה ממני, אזלה מבין ידי. שלוות הנפש והשלמות שהרגשתי השבוע לא הופרו. לא ברור לי למה, לא ברור לי איך. למעשה, כל האירועים הקשים שקרו השבוע היו צריכים לגרום לי להגיע אל סף התהום, שוב, ולתכנן שוב ושוב את כל הדרכים לקפוץ משם. אבל שלא כמו בעבר, משהו מבפנים לחש לי שיהיה בסדר.)

 

****

 

אני רוצה להזדקק למישהו.

ואני לא יכולה.

נכתב על ידי , 21/8/2009 02:50   בקטגוריות גאווה, וכל הכבוד לצה"ל, עצוב, רק להשאר שפויים. או: "אני התעפצתי?!", הגיגים, תהיות, הרהורים ותובנות., צבא  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדשה קשה ב-14/11/2009 18:20
 



תחול שנה


התנועה זורמת אצלי בראש

נהרות של שבילים וכבישים

הירוק כבר לא

גדל במדשאות או מגולגל

עכשיו הוא מלבושים של חג

 

השתיקות ארוכות

החיוכים מתהבלים באוויר

הזמן עובר

הקשב המפקד

תחול שנה וקיללותיה

 

התנועה זורמת אצלי בלב

חורטת סמלים טיפשיים

עם נשק ושלוש מחסניות

אתה חשוב

עם נשק ושלוש מחסניות

אתה אבוד

 

השמירה מתארכת

על אוייבים מדומים

אך מי ישמור אותי

מעצמי

הקשב המפקד

תחול שנה וקיללותיה

 

התנועה זורמת אצלי בבטן

יש לי בחילה עצומה

תמידית ומתגרה

פיזית ונפשית

וכבדה מכולם בשבילים בבסיס

 

הפז"ם דופק

החמ"ל חונק

אולי בין ערימות הפטורים שלי

אוציא גם פטור מלחייך

הקשב המפקד

תחול שנה וקיללותיה

נכתב על ידי , 27/9/2008 23:29   בקטגוריות בנוח עלי המוזה, וכל הכבוד לצה"ל, שנאה., רק להשאר שפויים. או: "אני התעפצתי?!"  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רותם ב-19/3/2009 11:31
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , יצירתיות , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדשה קשה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדשה קשה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)