פתאום זה חוזר אליי.

הלילות ללא שינה, מול המחשב, בנסיון להבין מה קורה איתי.

החורפים הצורבים של בדידות קשה ובלתי ניתנת לפירוק, להסבר, לנחמה.

התחושה הקשה הזאת, כאילו אני עכבר במעבדה, בתוך מבוך, הולכת ומסתבכת בתוך עצמי. עם עצמי.

אני העכבר ואני המבוך גם יחד.

ואין תשובה.

פתאום חברים שבגדו עולים לי בראש ומתעלים על חברים שלא בגדו.

פתאום התחושה שאין למי לפנות ואין לאן להפנות את כל הזעם הזה מתגברת.

ופתאום אני מבינה שלא הצבא אשם בזה, ולא אנשים סביבי. לא המשפחה ולא החברה.

אני ורק אני.

מה בעצם השתנה באותה ילדה אבודה בת 16 שחיפשה תשובות לשאלות ששאלו רבים לפניה וישאלו עוד רבים אחריה?

היא עדיין מדחיקה ודוחקת לצידי המוח את מה שלא נוח לה להביט בו, את כל מה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ומולו.

ומתחשק לי פתאום לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה- את תראי, יום אחד יהיה בסדר.

אבל אני יודעת שלא. כי יום אחד עבר, ושניים וימים רבים אחריהם והבסדר לא בא להתדפק על דלתי או על דלתה.

אגרוף קטן שמתכווץ בבטן. בושה, פחד משתק.

רגשות שכבר שכחתי את הריח שלהם עולים בזכרוני, כובשים כל חלקה טובה.

אני מתעבת את זה ומכורה לזה, לא ברור מה משניהם אני יותר.

אני רוצה לשבת על ספת פסיכולוג ממושקף.

לא, בעצם, אני רוצה שהיא תהיה פסיכולוגית.

בדמיון שלי היא מתולתלת קלות (תמיד הייתה לי חיבה למתולתלות), יש לה קול נעים ומתנגן ומשקפי קריאה.

היא שואלת אותי על מה ארצה לדבר ואין לי תשובה.

אני לא יודעת למה באתי אליה ואיך הגעתי עד הלום, אבל משהו בעובדה שעכשיו מישהו אחר יגיד לי מה אני מרגישה מרגיעה אותי מאוד.

אני מסירה את כובד האחריות מעל כתפיי.

היא תשאל- ואיך את מרגישה עם זה? ואני אגיד- לא יודעת.

אחר כך היא תכין לי תה ותגיד שהיא גאה בי, לא יודעת למה, על מי ומה.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

******************

ולאט לאט מתפזר לו חושך מצרים הזה.

לאט לאט אני כבר לא לבד כאן באפלה, כבר לא חשוך כאן אפילו.

ואני עדיין פה, עדיין באותו מקום בדיוק, דבר לא השתנה.

אבל בכל זאת, משהו השתנה.

משהו בתחושה שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. זה כאילו לקח מישהו מזרק והזריק לי את זה לוורידים.

זה כאילו הגיע המשה הפרטי שלי, היכה בי בכל הכוח בעורף בעזרת מטהו הארוך והכריח אותי להביט קדימה- לראות את הים הפרטי שלי נפתח לשניים ומאפשר לי פתח מילוט.

ואני מאז ומתמיד אוהבת לברוח.

הראש שלי עדיין נראה כמו משרד שמישהו הוציא עליו צו חיפוש.

הכל הפוך. כל החפצים בערימות על גבי ערימות, על הרצפה, על השולחן, בכל מקום.
אפילו אין מגירות לתייק בהן כל דבר.

המוח שלי הוא אוסף של מחשבות שעולות אחת על השניה, כל אחת מתחרה באחרת על התואר, מי חשובה יותר כרגע.

וכל הבלאגן הבלתי אפשרי הזה לא נעלם לרגע. הוא הולך לישון איתי בלילה וקם איתי בבוקר.

לפעמים הוא אפילו מעיר אותי בלילה, כי אין מספיק מקום לשנינו בכל הסיפור הזה.

אבל אני כבר קצת פחות בעבדות וקצת יותר בחירות.

לפעמים אני מרגישה אפס, קטנה כל כך.

ולפעמים אני חושבת לעצמי שהחירות מתחילה בראש, ושאין לה שום קשר למעשים.

בראש, בפנים, אני בת חורין.

במחשבה אני חופשיה. ושם, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

חג חירות שמח.

ריחם של השניצלים המיטגנים להם בנחת במחבת הגדולה מתערבב בראשי עם קולו של שמעון פרנס הבוקע מהרדיו הישן בסלון, מזמין את רוני סומק להקריא את שירו החדש.

"אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר"

קולו מלחשש, מתפזר באוויר, כמו היה המרכיב החסר בריח השמן.
אמא שלי מקשיבה, מחייכת לעצמה, מדקלמת עימו, מסבירה לי "זו מטאפורה".
אני מתגנבת אחת לכמה דקות ולוקחת מן השניצלים הטריים שרק יצאו מהמחבת. כשאמי מביטה אל הצלחת היא קולטת שמספר השניצלים לא מתרבה ומתרגזת: "אחר כך לא תהיי רעבה בערב!" ואני גונבת עוד שניצל אחד אחרון ודי.
המנגינה הבוקעת מן הרדיו עולה עולה עם השעון המתקרב אל קץ היום. יום שישי.
יום שישי נגמר תמיד באותה נקודה עת יושבים כולם אל השולחן, אבא אוסף את גביע הכסף הישן שראה ימים טובים מאלה אל ידו הגדולה, אמא מזמזמת עימו את "שלום עליכם", המואזין קורא יחד עם אבי את הקידוש. הוא בשלו, ואנו בשלנו.
ורק ריח השמן הכבד בלתי ניתן לגירוש, מבשר רעות תמיד, לא נעלם מן הפה גם שעות אחר כך, נקווה בכנפות הבגדים כמו ממתין לשעתו.

"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים
וְקוֹרְאִים לִי "אַבּוּ אַלְגִּ'יר"."

אני מערבבת את האורז שוב ושוב, מקללת ומגדפת את גרגריו העיקשים ונזכרת באורז של סבתי, שהיה תמיד מושלם ותמיד היה נגמר מהסיר, גם אם מדובר בארבעה קילו.
את תשובי מהעבודה, תחבקי אותי מאחור ותלחשי לי רעב באוזן. אני אמשיך לקלל, מפוייסת, ואטגן לך שניצלים.
מישהו ישב בסלון וישחק בפלייסטיישן, את תורידי את הנעליים ותגידי "וואו, איזה יום".
כוסות יין ימזגו לתוך גביעי הזכוכית הישנים והאהובים ואת תקראי למישהו שיבוא לערוך איתך את השולחן, קולך מזמזם עם הרדיו איזו נעימה יוונית כלשהי שאת בכלל לא מכירה.
שמעון פרנס יקריא את שירו ההוא של רוני סומק, קולו מלחשש, חודר את האוויר הכבד מריח הטיגון.

"בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת",
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים."

"אלג'יר, מונמור" אני אחייך לך בצרפתית לתוך האוזן.
אלג'יר, אני אקלל את גרגירי האורז העיקשים. עדיין. אחר כך אוציא את השניצלים מהמחבת בשיטת ה"אחד לפה, אחד לצלחת". פעם לפי ופעם לפיך ופעם לפיו של מישהו, ועד שנגיע לשולחן כוסות היין כבר יתמזגו עם המפה בשקיפותן והצלחת תהיה חצי ריקה.

"אַלְגִּ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח
בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".



[השיר- רוני סומק/ אלג'יר]