פתאום זה חוזר אליי.

הלילות ללא שינה, מול המחשב, בנסיון להבין מה קורה איתי.

החורפים הצורבים של בדידות קשה ובלתי ניתנת לפירוק, להסבר, לנחמה.

התחושה הקשה הזאת, כאילו אני עכבר במעבדה, בתוך מבוך, הולכת ומסתבכת בתוך עצמי. עם עצמי.

אני העכבר ואני המבוך גם יחד.

ואין תשובה.

פתאום חברים שבגדו עולים לי בראש ומתעלים על חברים שלא בגדו.

פתאום התחושה שאין למי לפנות ואין לאן להפנות את כל הזעם הזה מתגברת.

ופתאום אני מבינה שלא הצבא אשם בזה, ולא אנשים סביבי. לא המשפחה ולא החברה.

אני ורק אני.

מה בעצם השתנה באותה ילדה אבודה בת 16 שחיפשה תשובות לשאלות ששאלו רבים לפניה וישאלו עוד רבים אחריה?

היא עדיין מדחיקה ודוחקת לצידי המוח את מה שלא נוח לה להביט בו, את כל מה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ומולו.

ומתחשק לי פתאום לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה- את תראי, יום אחד יהיה בסדר.

אבל אני יודעת שלא. כי יום אחד עבר, ושניים וימים רבים אחריהם והבסדר לא בא להתדפק על דלתי או על דלתה.

אגרוף קטן שמתכווץ בבטן. בושה, פחד משתק.

רגשות שכבר שכחתי את הריח שלהם עולים בזכרוני, כובשים כל חלקה טובה.

אני מתעבת את זה ומכורה לזה, לא ברור מה משניהם אני יותר.

אני רוצה לשבת על ספת פסיכולוג ממושקף.

לא, בעצם, אני רוצה שהיא תהיה פסיכולוגית.

בדמיון שלי היא מתולתלת קלות (תמיד הייתה לי חיבה למתולתלות), יש לה קול נעים ומתנגן ומשקפי קריאה.

היא שואלת אותי על מה ארצה לדבר ואין לי תשובה.

אני לא יודעת למה באתי אליה ואיך הגעתי עד הלום, אבל משהו בעובדה שעכשיו מישהו אחר יגיד לי מה אני מרגישה מרגיעה אותי מאוד.

אני מסירה את כובד האחריות מעל כתפיי.

היא תשאל- ואיך את מרגישה עם זה? ואני אגיד- לא יודעת.

אחר כך היא תכין לי תה ותגיד שהיא גאה בי, לא יודעת למה, על מי ומה.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

******************

ולאט לאט מתפזר לו חושך מצרים הזה.

לאט לאט אני כבר לא לבד כאן באפלה, כבר לא חשוך כאן אפילו.

ואני עדיין פה, עדיין באותו מקום בדיוק, דבר לא השתנה.

אבל בכל זאת, משהו השתנה.

משהו בתחושה שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. זה כאילו לקח מישהו מזרק והזריק לי את זה לוורידים.

זה כאילו הגיע המשה הפרטי שלי, היכה בי בכל הכוח בעורף בעזרת מטהו הארוך והכריח אותי להביט קדימה- לראות את הים הפרטי שלי נפתח לשניים ומאפשר לי פתח מילוט.

ואני מאז ומתמיד אוהבת לברוח.

הראש שלי עדיין נראה כמו משרד שמישהו הוציא עליו צו חיפוש.

הכל הפוך. כל החפצים בערימות על גבי ערימות, על הרצפה, על השולחן, בכל מקום.
אפילו אין מגירות לתייק בהן כל דבר.

המוח שלי הוא אוסף של מחשבות שעולות אחת על השניה, כל אחת מתחרה באחרת על התואר, מי חשובה יותר כרגע.

וכל הבלאגן הבלתי אפשרי הזה לא נעלם לרגע. הוא הולך לישון איתי בלילה וקם איתי בבוקר.

לפעמים הוא אפילו מעיר אותי בלילה, כי אין מספיק מקום לשנינו בכל הסיפור הזה.

אבל אני כבר קצת פחות בעבדות וקצת יותר בחירות.

לפעמים אני מרגישה אפס, קטנה כל כך.

ולפעמים אני חושבת לעצמי שהחירות מתחילה בראש, ושאין לה שום קשר למעשים.

בראש, בפנים, אני בת חורין.

במחשבה אני חופשיה. ושם, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

חג חירות שמח.

וכבר חמש שנים.

חמש שנים של בלוגספירה מחבקת וחונקת בו זמנית.

חמש שנים של מקלדת בוהקת בחשכת הלילה, של אצבעות שלא נחות, של מילים שנכתבות מעצמן.

פעם היה לי כוח לסכם כל הזמן, כאילו שיש לי מה.

היום, היום אני מודה שכל עוד אני מרגישה תקועה במקום כמו שאני מרגישה כרגע, אין בזה טעם.

בשנה הבאה, בקיץ הבא, בחום הסמיך של אוגוסט הבא, אני כבר לא אלבש ירוק.

עניינים פעוטים כגון דיסקית וחוגר וגלח"צ כבר לא יהיו מנת חלקי.

רק המחשבה על זה משמחת אותי.

אבל עד אז יש עוד חורף ארוך וקשה לעבור אי שם בדרום, בקור המקפיא שהעצמות מתכווצות מפניו.

****

השבוע נוכחתי שאני טועה.

היה לי מאוד קשה להודות בזה, כי זו אני. אני טעיתי.

הגעתי לשמירה, עוד אחת מני רבות וארוכות וגיליתי שהש.ג מחבר בין אנשים.

כל הדרך לשמירה התפללתי שהיא, דווקא היא שידעתי שתשמור איתי, תהיה...אפילו לא העזתי לחשוב על זה. מה פתאום? מאיפה האינטואיציה המחורבנת הזאת שלי מביאה את זה עכשיו? הרי ההיגיון מחייב, צורח, זועק עד לב שמיים שלא ייתכן. ובכל זאת. אולי זה הגיידאר המפורסם, אולי זו סתם אינטואיציה נשית אולי זה כי אני לעולם לא טועה באנשים. כך או כך, זה לקח לה 10 שעות של בילוי משותף בש.ג, שתיים וחצי שמירות סך הכל, כדי שבארבע לפנות בוקר, כשגם הכלב של הש.ג ישן, היא תפתח בפניי את הלב ותצא מהארון. וכמובן שלא נשארתי חייבת, כי זו כנראה ידו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אחרת אין דרך להסביר את זה שדווקא בשמירה שהוקפצתי אליה ודווקא היא ודווקא עכשיו.

והיא מקסימה וככל הנראה תפוסה. ועדיין מקסימה.

אין מה לומר. הש.ג מחבר בין אנשים.

(וכאילו כדי לאזן את הגורל המדהים הזה, באותה השמירה בדיוק, אלוהים שלח לי פצע פתוח לרווחה. במחי מבט, כאילו הציבו מראה ענקית בפניי והגלד במלוא כיעורו נגלה לעיניי, ראיתי את מי שפערה את פתחו של הגיהנום בחיי לפני שנתיים. ובאורח פלא, שרדתי. המרה השחורה ברחה ממני, אזלה מבין ידי. שלוות הנפש והשלמות שהרגשתי השבוע לא הופרו. לא ברור לי למה, לא ברור לי איך. למעשה, כל האירועים הקשים שקרו השבוע היו צריכים לגרום לי להגיע אל סף התהום, שוב, ולתכנן שוב ושוב את כל הדרכים לקפוץ משם. אבל שלא כמו בעבר, משהו מבפנים לחש לי שיהיה בסדר.)

****

אני רוצה להזדקק למישהו.

ואני לא יכולה.