לא המפקד, לא דיברתי. אני לא משקרת, המפקד, אני לא אשמה שיש לך זוג אוזניים סתומות, תנקה אותן קצת, אולי תשמע כמו שצריך.
אני לא צוחקת לך בפנים, המפקד. תירגע, אתה עוד לא סטנדאפיסט.
באמת המפקד, אני לא אשמה שאתה כזה אדיוט נפוח ומתנשא שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת כל בוקר. לך תאונן קצת, יא מתוסכל, תפסיק להתמרמר על החיים.
אני מעליבה אותך, המפקד? אני באמת מתנצלת מעמקי לבי.
סליחה, המפקד, אבל זו לא אני שאמרה "לבי לבי" לחיילת שבכתה שכואב לה.
אני גם לא אשמה, המפקד, שאתה מאוהב עד מוות במערכת הדבילית הזאת, המלאה חוקים מפגרים, וטקסים ואטימות וגועל נפש. ובעיקר טקסים.
אני מצטערת, המפקד, אבל כנראה שבאמת השארת את השכל בבית.
אחרת אין איך להסביר את זה שאתה שורד את המערכת הזאת. בצה"ל לא חושבים. אם אתה מתחיל לחשוב- אתה מאבד את השפיות. אם אתה מתחיל לחשוב- אתה לא שורד את מסדרי הבוקר, שהיו יכולים להימשך חצי שעה אבל במקום זה נמשכים שעה וחצי. אם אתה מתחיל לחשוב אתה לא מצליח לרוץ כדי להספיק להסתדר ב-ח' ב-40 שניות, בדיוק חמישים מטר מה-ח' הקודם. ובמשך חצי שעה. 27 פעם.
אם אתה מתחיל לחשוב אתה מאבד את חוש הטעם [כי לך תדע מה באמת יש בקציצות] ואת חוש הריח [כי בחיי שהחדר נקי ומריח מחומר ניקוי] ואת החוש ההוא שאחראי על ההגיון הבריא. אין הגיון בריא בצה"ל. ואין ראש גדול. לכולם יש ראשים קטנים קטנים, מצומקים, מאוחסנים בבית.
אחרת אתה מאבד את השפיות.
הקשב המפקד, אפשר לנשום? לא? אבל אני לא עומדת בזה. לא להתבכיין? אני לא מתבכיינת, המפקד, באמת קשה לי. לראות חובשת? אין בעיה, המפקד, אני אלך לראות חובשת. ורופאה? רופאה גם? טוב, המפקד. הרי אני אפר ועפר לרגליך, המפקד. ואל תשכח ללכת להזדיין, המפקד, טוב? זה בריא, באמת, המפקד. סליחה, המפקד. לא, לא זילזלתי בך, המפקד. נכון, מצטערת, אין סליחה בצבא, המפקד, שכחתי. אוקיי, אז לא מצטערת.
ברוך בורא הגימלים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
