עומד להשרף לי המוח.

אני כבר לא מסוגלת יותר.

אפילו את עצמי אני כבר משגעת, אני לא רוצה לחשוב מה עם כל מי שסובב אותי.

אני רוצה לברוח מכאן.

כל העולם שלי נהפך פתאום למן כלוב אחד גדול.

אני מרגישה לכודה כאן, ואני אפילו לא יודעת למה.

אני אוהבת את החברים שלי, באמת שאני אוהבת, אבל כשאני איתם אני רוצה לחזור הביתה, וכשאני בבית סוף סוף, אני רוצה לברוח החוצה.

שום דבר כבר לא מרגיע אותי כמו פעם.

השבת עיצבן אותי משהו חדש- שאני לא יכולה לשמוע מוזיקה בקולי- קולות כמו ביום רגיל.

שאני נמצאת במקום שבו אני נמצאת, כשברור לי לחלוטין שאני לא רוצה להימצא בו.

אפילו הנגינה מעצבנת אותי.

חוץ מזה, אני מרגישה שכמה אנשים מתרחקים ממני בזמן האחרון, אולי התרחקות מכוונת, אולי לא.

כאילו שזה כבר לא כמו פעם...שום דבר כבר לא כמו פעם.

ואני שוב צריכה לחייך חיוך גדול, ולחזור להיות אני.

איפה אני ואיפה הצחוק הזה.

אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי באמת מהלב.

עם כל הלב והנשמה, כמו שרק אני יודעת לצחוק.

הצחוק שלי תמיד נשמע אותו דבר, כבר אמרתי שאני שחקנית מבטן ומלידה.

ואיפה שהוא, בין הלב למוח, מתמקם לו שם באמצע, באיזור הגרון, גוש גדול ונוראי של תיסכול.

תיסכול מהאדם שהפכתי להיות, תיסכול מאיך שהחיים שלי נראים בזמן האחרון.

תיסכול מזה שאני לכודה.

תיסכול מזה שאני כבר לא מסוגלת להצחיק אפילו את עצמי בכתיבה, ואם אני לא מצליחה להצחיק את עצמי אז זה באמת גרוע.

ורע לי.

עכשיו יש מחנה, ואני אעדר לשבוע, עד יום ראשון הבא.

הייתי מאחלת לעצמי למצוא קצת שקט שם, אולי.

אפילו שאיש יקר אחד יהיה בחו"ל לשלושה שבועות, ויחסר לי מאוד, ושתי יקרות אחרות לא יהיו איתי שם.

אולי השקט הזה יבוא שם, אולי.

ובינתיים- אני בורחת לשינה.

לילה טוב,

~עדשה קשה~

ועכשיו: אוסף הגיגים, נקודות למחשבה, וסלוגנים דפוקים. תהנו.

רק בנאדם משועמם כמוני מסוגל לשבת מול המחשב ולדפדף ברשימת התוכנות שמותקנות על המחשב, ולבדוק את התדירות שבה משתמשים בהם.

כמה אומלל.

יש הומור שחור, אממ...יש, ככל הנראה, גם הומור לבן (שמישהו ימצא אותו כבר!..).

ויש, כמובן, גם הומור עצמי (אף-על-פי שהוא בכלל לא קשור לצבעים).

אני מעדיפה הומור אפור.

כתום זה שקסי. אדום זה צומי.

אורנג' רולז.

[כבר אמרתי שאין איכות בפוסט הזה.

תתמודדו עם זה.]

גמלי נמאס מגמני!!!!

אגודת הגימלים פוצחת בשביתה.

גמלי, הוא מזכיר אשך בחופשה:

גמלי נמאס מהחיים!

אבל למי יש כוח להתאבד?...

למה מי מת?

מה מביא אנשים להתעלל בעצמם?!

אמממ...הגועל נפש הזה, אולי?

זהו, אני חולנית באופן סופי.

ועוד כפתור קטן לסיום:

וזה עובר גם לרשימות...

ומסר לישרא- תקנו כבר את האתר, יא אללה איתכם.

(מורן מרגישה עממית היום.)

עד כאן להיום.

ועכשיו: מה קרה בתור לחלוקת השכל? מי תיכנת את הקופסאות האלה? וקצת על יאסין. צפוף פה.

- "איפה היית כשאלוהים חילק לכולם שכל???"

- זונה: "בשירותים..."

מחשבים

קופסאות מכוערות, מרובעות, ממכרות, פולטות קרינה, מזיקות, מעצבנות.

וגם אי אפשר בלעדיהם.

אז מי באמת כותב להם את כל הודעות השגיאה, שאף אחד, ככל הנראה, לא מבין.

וזה כולל את טכנאי המחשבים המהוללים שלנו, שלא פעם גורמים לי לתהות אם הם לא ממציאים הכל על המקום.

אחרת לכו תסבירו איך זה שאני מבינה בתוכנות אופיס יותר מהטכנאי שלי...

כשהמחשב אומר...

- אירעה שגיאה חמורה ב- _____ [אינטרנט אקספלורר, מדיה פלייר, מיקורוסופט וורד וכו'.], למה הוא מתכוון???

ובכן: "האמת? אין לי שמץ מושג מה הלך כאן כרגע, אז נסגור לך את החלון. נו די, אל תהיה קטנוני, תתחיל מחדש! אז מה אם היית באמצע הורדת נשק קטלני 10?!"

- JRTRBRU fgflgkgi gjguynyj57658 = jnbvmTHGNGU- למה הוא מתכוון???

ובכן: "טוב, שמע, לי אין מושג מה כתוב שם, וגם לך אין. יופי, אז בוא נחתוך כאן וניפרד כמו ידידים."

- האם לשמור את השינויים?

האמת ש- "ככה הולכים בלי להשאיר מזכרות?!"

- יתכן ותידרש להפעיל מחדש את המחשב...

ובכן: "נו ברור, מה חשבת שתלך ככה בלי שנבזבז לך איזה שתיים- שלוש דקות מהחיים?"

עד כאן השיעור במחשבים להיום.

ובשיעור הבא נלמד לעקוף את בעיותו השיכליות הצולעות במקצת של ידידנו המחשב.

כיתה, איפה אתם הולכים?! אני שיחררתי אתכם, אני?!?!

ויאסין המשודרג...

שלשום ראיתי את שר הטבעות השני.

אחלה סרט, יותר מעניין מהראשון, אבל זה לא המקום לביקורות.

העניין הוא ש...שסארומן, זה הרשע, כן, דומה מאוד לשייך יאסין (עליו השלום, השם יקום דמו, טפו טפו עליקי, חמסה חמסה חמסה, אמן.)

מצא את ההבדלים:

טוב נו, לא חוכמה, הסארומן הזה מאופר ומסורק, ויאסין...אז זהו, שיאסין לא.