לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


דברים שרואים מכאן, לא רואים משום מקום.

כינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אלג'יר


 

ריחם של השניצלים המיטגנים להם בנחת במחבת הגדולה מתערבב בראשי עם קולו של שמעון פרנס הבוקע מהרדיו הישן בסלון, מזמין את רוני סומק להקריא את שירו החדש.

"אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר"

קולו מלחשש, מתפזר באוויר, כמו היה המרכיב החסר בריח השמן.
אמא שלי מקשיבה, מחייכת לעצמה, מדקלמת עימו, מסבירה לי "זו מטאפורה".
אני מתגנבת אחת לכמה דקות ולוקחת מן השניצלים הטריים שרק יצאו מהמחבת. כשאמי מביטה אל הצלחת היא קולטת שמספר השניצלים לא מתרבה ומתרגזת: "אחר כך לא תהיי רעבה בערב!" ואני גונבת עוד שניצל אחד אחרון ודי.
המנגינה הבוקעת מן הרדיו עולה עולה עם השעון המתקרב אל קץ היום. יום שישי.
יום שישי נגמר תמיד באותה נקודה עת יושבים כולם אל השולחן, אבא אוסף את גביע הכסף הישן שראה ימים טובים מאלה אל ידו הגדולה, אמא מזמזמת עימו את "שלום עליכם", המואזין קורא יחד עם אבי את הקידוש. הוא בשלו, ואנו בשלנו.
ורק ריח השמן הכבד בלתי ניתן לגירוש, מבשר רעות תמיד, לא נעלם מן הפה גם שעות אחר כך, נקווה בכנפות הבגדים כמו ממתין לשעתו.

"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים
וְקוֹרְאִים לִי "אַבּוּ אַלְגִּ'יר"."

אני מערבבת את האורז שוב ושוב, מקללת ומגדפת את גרגריו העיקשים ונזכרת באורז של סבתי, שהיה תמיד מושלם ותמיד היה נגמר מהסיר, גם אם מדובר בארבעה קילו.
את תשובי מהעבודה, תחבקי אותי מאחור ותלחשי לי רעב באוזן. אני אמשיך לקלל, מפוייסת, ואטגן לך שניצלים.
מישהו ישב בסלון וישחק בפלייסטיישן, את תורידי את הנעליים ותגידי "וואו, איזה יום".
כוסות יין ימזגו לתוך גביעי הזכוכית הישנים והאהובים ואת תקראי למישהו שיבוא לערוך איתך את השולחן, קולך מזמזם עם הרדיו איזו נעימה יוונית כלשהי שאת בכלל לא מכירה.
שמעון פרנס יקריא את שירו ההוא של רוני סומק, קולו מלחשש, חודר את האוויר הכבד מריח הטיגון.

"בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת",
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים."

"אלג'יר, מונמור" אני אחייך לך בצרפתית לתוך האוזן.
אלג'יר, אני אקלל את גרגירי האורז העיקשים. עדיין. אחר כך אוציא את השניצלים מהמחבת בשיטת ה"אחד לפה, אחד לצלחת". פעם לפי ופעם לפיך ופעם לפיו של מישהו, ועד שנגיע לשולחן כוסות היין כבר יתמזגו עם המפה בשקיפותן והצלחת תהיה חצי ריקה.

"אַלְגִּ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח
בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".



[השיר- רוני סומק/ אלג'יר]

נכתב על ידי , 14/4/2009 15:43   בקטגוריות גאווה, בנוח עלי המוזה, דת, אלוהים וחברים אחרים., האשה והאגדה. אמא שלי.  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דניאלהה. ב-1/6/2009 00:08
 



תחול שנה


התנועה זורמת אצלי בראש

נהרות של שבילים וכבישים

הירוק כבר לא

גדל במדשאות או מגולגל

עכשיו הוא מלבושים של חג

 

השתיקות ארוכות

החיוכים מתהבלים באוויר

הזמן עובר

הקשב המפקד

תחול שנה וקיללותיה

 

התנועה זורמת אצלי בלב

חורטת סמלים טיפשיים

עם נשק ושלוש מחסניות

אתה חשוב

עם נשק ושלוש מחסניות

אתה אבוד

 

השמירה מתארכת

על אוייבים מדומים

אך מי ישמור אותי

מעצמי

הקשב המפקד

תחול שנה וקיללותיה

 

התנועה זורמת אצלי בבטן

יש לי בחילה עצומה

תמידית ומתגרה

פיזית ונפשית

וכבדה מכולם בשבילים בבסיס

 

הפז"ם דופק

החמ"ל חונק

אולי בין ערימות הפטורים שלי

אוציא גם פטור מלחייך

הקשב המפקד

תחול שנה וקיללותיה

נכתב על ידי , 27/9/2008 23:29   בקטגוריות בנוח עלי המוזה, וכל הכבוד לצה"ל, שנאה., רק להשאר שפויים. או: "אני התעפצתי?!"  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רותם ב-19/3/2009 11:31
 



געגועי ל


הריח, הריח הזה שאפילו אני מריחה. ריח שאי אפשר באמת להגדיר אותו, וגם אין רצון כזה.

ריח של עצלתיים, של שישי בצהריים, של ארוחה דשנה, של התגלגלות בקושי מהספה. ריח של שבת.

המואזין מהכפר ממול, שצורח לאלוהים שלו חמש פעמים ביום, שמגביר את הווליום של הקריאות לתפילה דווקא בחגים ובשבתות, ודווקא בשעה שבה עושים קידוש.

והמואזין של הלילה, של ארבע לפנות בוקר, שיצא לי לשמוע כל כך הרבה פעמים השנה, שהוא בכלל לא דומה למואזין של היום, אפשר לשמוע בצווחותיו המתנגנות את קורי השינה. [והסיגריה של אמצע הלילה, עם המואזין ברקע, כשכולם ישנים, בשקט בשקט, על המרפסת, כשכל הישוב של הלילה נגלה לעיני, פרוש לפני]

ואם כבר מדברים, אז גם שירת ה"בלאדי, בלאדי" [מולדתי] של 8 בבוקר, עת בית הספר העממי הפלסטיני על הגבעה שממול עורך את מסדר הבוקר היומי שלו.

והדרבוקות של החתונות, שמתלווה אליהן מן רעש של פעמונים, או סתם של ריקודים, רעשי רקע, והחמור, זה שנוער בכל הכוח בכל לילה אל הירח ונשמע כאילו מישהו מזיין אותו ממש חזק בתחת.

 

הדגל הישן של השכנים שבהמשך הרחוב, דגל ישראל בראש תורן גבוה, שכשמסתכלים עליו מחלון המטבח, הישוב כולו ממסגר אותו, תוחם אותו בדיוק במרכז, במן קומפוזיציה אלוהית ואירונית שכזו שבמרכזה דגל כחולבן.

והשקיעות, השקיעות של הקיץ.

השקיעות שנמרחות על האופק כאילו לקח איזה צייר את כל הצבעים החמים שלו ואמר "בואו נראה כמה רחוק אפשר להגיע עם זה".

 

האוויר, כשחוזרים מהעיר המעושנת, הדחוקה, רוויית הרעש הפנימי הבלתי פוסק, האוויר שמפיח תקווה בריאות, מצלל את המוח, הלב והנשמה.

המכונית התורנית של הערס התורן שעוברת ברחוב על 100 קמ"ש רק כי הוא יכול, עם מזרחית בפול ווליום רק כי הוא טיפש.

הנסיעות הארוכות, האוטו שאף פעם לא באמת נוח, המושב שישבתי בו יותר מאשר בביתי שלי.

הסיגריה שאחרי יום עבודה על חלון האוטו עם השירים הלעוסים, הטחונים, האהובים.

הישיבה לעיתים רחוקות על המחשב לתוך הלילה. הכתיבה.

הסיפוק כשמתגלה לי משפט מושלם. תוך כדי עבודה, תוך כדי נסיעה, תוך כדי שינה.

הלאות המתוקה של שבוע קשה, לאות קשה, מתקתקת כמו שעון, רכה, מפוייסת, משתחלת אל המותניים, קודם כל המותניים. אחר כך כבר תכבוש את הראש והוא יהפוך כבד, ואני איאבק. אחר כך יגיע תור הברכיים, והן יקרסו.

ולבסוף העיניים. ישרפו, ירמזו בדמעות, בדרכן המיוחדת, שדי.

ולעולם לא די.

כי הרעש, הרעש שבפנים, לעולם לא מפסיק.

המוח שכל הזמן מחשב את הקץ.

המוח שכל הזמן יוצר תסריטים דימיוניים בתוכו. ולאו דווקא תסריטים אמיתיים, של מציאות מפוייחת, לפעמים אלו תסריטים של המסך, של הבד, לפעמים אלו תסריטים של מציאות אחרת, לפעמים של עתיד, לפעמים של אלף ואחד דברים.

השקט שבחוץ רק מגביר את הרעש. לפעמים אני מרגישה כאילו סובב מישהו את הכפתור שאחראי על הווליום עד הסוף ואני מאיימת להתפקע מעצמי.

לפעמים, רק לפעמים, באמצע סיבוב קשה ותלול אני שואלת את עצמי מה יקרה אם.

מה יקרה אם במקום ללחוץ את הברקס אלחץ את הגז עד תומו.

מה יקרה אם אפסיק לסובב את ההגה.

משתעשעת במחשבה על איך האוטו יתהפך, איך אעוף לקיבנימט, איך אגרום לתאונת שרשרת.

המחזה כמעט מרהיב.

וכל שנחוץ הוא שבריר שניה של החלטה.

ושבריר השניה הזה, בו אני מחליטה להמשיך להדחיק את הצד האובדני שלי, זה שלא רואים, שבריר השניה בו אני מחליטה לחיות, הוא שבריר השניה המספק והמאושר ביותר שחוויתי.

 

אני אתגעגע לחיים.

ג-ע-גו-ע.

איזו מילה גאונית.

כאילו כל חלק שלה, כל הברה, מפרקת את התחושה לחלק אחר.

והוא מתחיל ונגמר באותה צורה, הגעגוע, בדיוק כמו המילה המתארת אותו.

 

ג-ע-גו-ע.

נכתב על ידי , 6/7/2008 02:29   בקטגוריות בנוח עלי המוזה, עצוב  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של D: ברני D: ב-29/7/2008 11:02
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , יצירתיות , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדשה קשה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדשה קשה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)