העולם הוירטואלי, הבלוג הזה, משקף בדרך כלל את החיים שלי.
לא, זה לא שאני כותבת כאן כל מה שקורה לי או מה אני מרגישה, חושבת, רוצה.
זה לא זה.
זה פשוט שכשמשהו קורה לי, אפשר להרגיש את זה בכתיבה, או באי כתיבה.
וכרגע, כרגע החיים שלי נעים בין שגרה לעוד יותר שיגרה. בין אי כתיבה לפחות כתיבה.
ונדמה שזה בדיוק מה שצריך אחרי דבר שכזה.
הפוסט הקודם היה בומבסטי. יציאה מהארון היא אף פעם לא דבר קל, אבל יש בי איזה צורך שלא להתייחס לזה כלאחר יד.
יש בי איזה צורך להתרגש, להרגיש פרפרים בבטן, לפחד, לכעוס, להרגיש. פשוט להרגיש.
בזמן האחרון, בשנים האחרונות, הכנסתי את עצמי לסוג של קהות חושים.
שכחתי איך מרגישים. הייתי צריכה שמישהו יכתוב לי תפקיד, יכתוב לי את התפקיד הזה של לחיות את חיים שלי.
ועכשיו, דווקא עכשיו, כשהשגרה משתלטת לי לאט לאט ובשקט, בהרסניותה הטבעית על החיים, אני מרגישה יותר חיה מתמיד.
יש לי סדר שבועי, אפילו כמעט יומי. אני עובדת מסביב לשעון, ובכל חודש שעובר אני מסמנת "וי" על עוד כמה מטלות, משימות, בדרך אל משהו שלפעמים לא ברור לי מהו.
כן, לצאת מהארון היה עוד משהו שהייתי צריכה לעשות. עוד וי.
הייתה הקלה עצומה אחר כך, אבל עם ההקלה באה גם ריקנות אדירה, מוחצת, בלתי אפשרית.
ואחר כך באה שגרה.
ולא כתבתי המון זמן. כשאני לא כותבת, סימן שמשהו בי לא מצליח להתגבש לכדי מילים.
אולי בגלל זה הרגשתי כזאת מועקה בזמן האחרון.
איזה משחרר זה להגיד "הרגשתי" ולדעת שזה זה, ככה זה מרגיש, רגש.
*
האמת שרוב הזמן אני בכלל לא חושבת. אני פועלת על אוטומט.
צריך לעבוד. צריך להשיג כסף. צריך לחסוך אותו. צריך ללכת להופעה. צריך לעשות טסט ולעבור אותו. אה, רגע, זה כבר יש כמעט חודש. הלאה. צריך להתקשר לחברים האבודים שלי ולדבר איתם יותר. אין לי כוח, הלאות משתלטת עלי. צריך להפסיק לחסום את עצמי כשאני רואה בחורה יפה. מותר לי להתפעל, מותר לי להתלהב. מותר. צריך לחפש אוטו ולקנות אותו. אם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. צריך ל
צריך.
צריך לנשום. צריך לקחת אוויר. צריך להפסיק להתעייף מחוסר התלהבות ואובדן, לא יודעת אובדן של מה.
לפעמים אני מרגישה שאני מתאבלת על משהו, אבל אין לי מושג על מה.
צריך לנשום.
שכחתי איך.
*
ביום שלישי יהיה תשעה באב.
אני, ברוב טיפשותי, שכחתי ממנו לגמרי והגשתי סידור עבודה שכולל את יום שני בערב ואת יום שלישי בבוקר.
מובן שאני לא מתכוונת לצום [גם את יום כיפור לא צמתי, למה מה קרה], רק שזה יהיה ממש קשה לסדר את עניין האוכל [אבל יהיה קל לאכול אותו כשאהיה בעבודה].
ואמא שלי כמעט חטפה התקף לב כששמעה שאני מתכוונת לעבוד בצום. היא לא מתארת לעצמה שאני לא אצום.
כמה אכזבה יש בקולה. והיא אפילו לא יודעת...כמה אכזבה.
*
לפני שבועיים בערך אמרתי לעדי להיכנס לכאן [אני קצת חסרת טאקט ומפגרת, תתמודדו] בטעות.
שאלתי אותה אם היא קראה את הפוסט האחרון, ומסתבר שלא, אז אחר כך היא בטח הלכה לקרוא.
רק שלא שמעתי ממנה מאז. אז עדי, אם קראת, אם את קוראת, אני יותר מאשמח לשמוע.
וחוץ מזה, רון הופך לכתב מפורסם, קראו ילדים.
***
רגע!
שכחתי מזה לגמרי, אבל הבלוג די חוגג שלוש שנים.
מזל טוב, ידידי, עד מאה ו...טוב, לא.
לא, באמת, מזל טוב לחבר הוירטואלי הכי טוב ונאמן שאי פעם היה ויהיה לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
]