קודם כל, תודה רבה לצ'ילי, שהעניקה לי את הפרו הזה, שבזכותו הבלוג נראה ומרגיש רענן יותר.

אני מרגישה קצת כאילו חזרתי שנתיים אחורה.

ואם כבר לחזור אחורה, מתחשק לי לעשות ספירת מלאי, לראות קצת את עצמי בראי הזמן, לראות שלוש ומשהו שנים של התבגרות, לקרוא את כל הפוסטים המצחיקים שהייתי כותבת פעם [תתפלאו, הכתיבה הקומית שלי מסוגלת להיות אפילו יותר טובה מכל דבר אחר שפולטת מקלדתי האומללה...], לקרוא את רגעי המשבר, להתענג על הרגעים הטובים.

הנה כמה טעימות, תהנו.

הבלוג שלי התחיל את דרכו עם ילדה בת 14 שהרגישה כמו בת 17 והייתי עסוקה בלזיין את המוח עם ביקורות על כל מה שזז בטווח שלה לכל מי שרק היה מוכן להקשיב.

פעם הגדרתי את אמא שלי, אחר כך העברתי את זמני בביקורות טלוויזיה [זה היה כיף!], העברתי ארוחות משפחתיות במחשבות על הפוסט הבא, וכתבתי הרבה על אמא שלי [תקופה יפה, גיל 14...].

האמת, זה דווקא פוסט שאני די גאה בו.

פה היה איזה רגע שבר קטן, אבל היי, מותר לי, אני עדיין בת 14 כאן [15..?].

את הפוסט הזה אני ממש אוהבת [תקראו את החלק האמצעי].

זה סיפור שכתבתי פעם ופרסמתי גם בבמה חדשה וגם כאן, הוא נקרא "חלומות" ואני אוהבת אותו. ואולי זה המקום להזכיר גם את "במבה", שהוא סיפור שלקוח מהזיכרונות שלי עצמי, וגם הוא פורסם כאן ובבמה חדשה.

כאן התחיל רצף קיטורים על פסח המתקרב ובא [אני באמת ובתמים מתעבת את החג הדבילי הזה], ששיאם היה כמובן בליל הסדר עצמו, ובחג הדבילי שבא אחריו.

והיו, כמובן, גם את הקיטורים של שנה אחרי.

היו כמה נושאים חשובים שכתבתי עליהם במשך הזמן, כמו למה חזרתי בשאלה, על ההתנתקות וכו' [פוסט שגם פורסם ברשת], פוסט פרידה מסבתא רבא שלי שנפטרה, וכמובן, פוסט היציאה מהארון שלי.

כתבתי כמה פוסטים זועמים על אקטואליה, כמו זה על חיים רמון.

ויש גם את המסורת שלי [בקרוב גם השנה], לכתוב בכל שנה, בפתיחת החורף, פוסט חורף כיאה ונאה.

הנה הראשון, וגם השני.

היו גם פרוייקטים כמו "ישראבלוג שלי", אוטובוסים, וארבעה דברים שאתם לא יודעים עליי.

בסך הכל, אני אוהבת את הבלוג הזה.

הוא מאוד "אני".

הוא נותן לי נסיון בכתיבה, במה, קוראים, הכרתי כמה חברים מפה, חיזקתי קשרים, העברתי מסרים שלא יכלו לעבור בשום דרך אחרת.

וגם נוכחתי שאני קופירייטרית מעולה [רק תראו את הכותרות של הפוסטים...מאיפה הבאתי את הדברים האלה..?!].

שיהיה לנו חורף פורה.

[שלא תחשבו, לא שכחתי את פוסט הדיכאון המסורתי! גם הוא יגיע, כמובטח. אני לא צריכה להתאמץ בשבילו]

 מי נותן לי פרו..?

מישהו מתקשר אלי ממספר חסום וכל פעם אני לא מספיקה לענות וזה מעצבן אותי, יש לי בחילה כבר כמה ימים ואני חוששת שהגוף שלי מנסה לרמוז לי שנמאס לו מהחיים הדפוקים שאני גוזרת עליו, יש לי טסט לאוטו [וימבה תיקונים] בעוד שבועיים וממש אין לי כסף לזה, יש לי מחר ברית ואין לי מה ללבוש אליה [וגם אין לי כוח לכל ה"בקרוב אצלך" האלה...], ובאופן כללי, לייף סאקס. מגיע לי פרו, בכיינית שכמותי, לא?

פרו פרופלור.

אז אני לא ארחיב, אבל זה כיף, הפרו הזה.

נו טוב, אני בכל זאת ארחיב.

למי שלא הבין- זאת תמונה של גיטרה שם ברקע.

חיחי, תסבלו קצת.

ותתרמו משהו לחלון המסרים העלוב שלי, הוא ריק [טפשה, לפני דקה עשית פרו... ].

אה כן, ומעכשיו יהיו פוסטים קצרים יותר, כדי שאני אנצל קצת את הפרו הזה, ואכתוב פוסט יותר מפעם בשבועיים.

רוצים, תגיבו. לא רוצים? גם תגיבו, זונות.

וזהו.

ערב פורים

הייתי אמורה להיות בגני התערוכה.

אבל בגלל אי אילו הורים מניאקים של חברות מסויימות, לא הייתי.

חכו חכו שנה הבאה.

אז במקום זה טיפסנו במעלה הרחוב אל המתנ"ס השכונתי, שם הייתה אמורה להתקיים מסיבה.

תנו לי להגדיר לכם מה הכוונה ב"מסיבה":

די. ג'יי חסר שמץ  של ניסיון, בעל חוש טעם מוזיקלי מזעזע, פרחות בבגד גוף וחצאית מלמלה של בלרינה [כן, רק חבל מאוד שאת הגוף של הבלרינה, שכחת איפה שהוא בבית], ערסים שעמדו בצד ולא רקדו [אבל היה להם את כל החוצפה והעוז להעיר לנו שאנחנו לא יודעות לרקוד], וכמה זקנים שהתבלבלו בכיוון והיו בטוחים שהם הגיעו למועדון גיל הזהב.

פורים מעולם לא נראה מיותר יותר.

זהו. סופית. אני מכורה

לא לא, לא להירואין.

לאינטנט.

וזה סופי ביותר.

לגמרי.

עכשיו אמא ואבא יכולים להיות רגועים.

יום אחד עוד יעשו כאן היסטוריה.

ועד אז תיאלצו להמשיך ללמוד על נפוליאון.

אמרתי קצר או לא אמרתי?