כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

******************

ולאט לאט מתפזר לו חושך מצרים הזה.

לאט לאט אני כבר לא לבד כאן באפלה, כבר לא חשוך כאן אפילו.

ואני עדיין פה, עדיין באותו מקום בדיוק, דבר לא השתנה.

אבל בכל זאת, משהו השתנה.

משהו בתחושה שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. זה כאילו לקח מישהו מזרק והזריק לי את זה לוורידים.

זה כאילו הגיע המשה הפרטי שלי, היכה בי בכל הכוח בעורף בעזרת מטהו הארוך והכריח אותי להביט קדימה- לראות את הים הפרטי שלי נפתח לשניים ומאפשר לי פתח מילוט.

ואני מאז ומתמיד אוהבת לברוח.

הראש שלי עדיין נראה כמו משרד שמישהו הוציא עליו צו חיפוש.

הכל הפוך. כל החפצים בערימות על גבי ערימות, על הרצפה, על השולחן, בכל מקום.
אפילו אין מגירות לתייק בהן כל דבר.

המוח שלי הוא אוסף של מחשבות שעולות אחת על השניה, כל אחת מתחרה באחרת על התואר, מי חשובה יותר כרגע.

וכל הבלאגן הבלתי אפשרי הזה לא נעלם לרגע. הוא הולך לישון איתי בלילה וקם איתי בבוקר.

לפעמים הוא אפילו מעיר אותי בלילה, כי אין מספיק מקום לשנינו בכל הסיפור הזה.

אבל אני כבר קצת פחות בעבדות וקצת יותר בחירות.

לפעמים אני מרגישה אפס, קטנה כל כך.

ולפעמים אני חושבת לעצמי שהחירות מתחילה בראש, ושאין לה שום קשר למעשים.

בראש, בפנים, אני בת חורין.

במחשבה אני חופשיה. ושם, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

חג חירות שמח.

2008.

***

מישהי מתיישבת לידנו ומתחילה לדבר איתנו. אני לא ממש זוכרת איך קוראים לה אבל היא הייתה חמודה.

ר' מחפשת ערוץ ישראלי כל שהוא שעושה ספירה לאחור ומשום מקום צצים שני בקבוקי שמפנייה [שנגמרו עוד לפני שהצלחתי להוריד את המבט מהזוג המתנשק מימיננו].

הערוץ הרוסי עשה מסיבה רוסית עם מוזיקה רוסית, אבל נו, זה מה יש.

זה עם הכובע מנסה להתחיל עם טלי, לוקח אותי הצידה לשאול אם יש מצב וכדאי לו להשקיע לטווח השעות הקרובות [או במילים אחרות- האם היא תעלה איתו לאחד החדרים]. אני מנפנפת אותו, אבל אני לא בטוחה עד כמה הוא הבין את הרמז כי הוא קצת המשיך להתעלק.

פתאום מישהו אומר שפספנו את הספירה לאחור ושזהו, 2008 כבר כאן, והזוג מימיננו מתחיל לבלוע אחד את השניה באקסטזה, מפצים על חצי דקה אבודה.

מישהו שולף מצלמה ומצמיד להם לפרצוף והם זורמים איתו ודופקים לו את הצרפתית של חייהם, ולאף אחד לא נראה שלחוץ להתנשק או לספור, או גם וגם, כאילו יש זמן לכל השטויות האלה, עכשיו צריך רק לדבר ולשתוק.

אחר כך יצאנו לסיבוב ועוד קרצייה ניסה להתעלק על טלי [תשמעי, אחותי, יש כבוד].

הוא נסע על 110 בין הבתים והמכוניות, וכששאלתי מה הוא יעשה אם פתאום יבוא לו אוטו ממול באחת הפניות שהוא לוקח ברביעי, הוא ענה לי "אל תדאגי, זה רחוב חד סיטרי". כן, גם אני הייתי נוסעת על 110 אם הייתי מכירה כל במפר. זה לא ממש משחק לטובתך, מותק.

*

ב-2007 ישבתי בבית ושאלתי את עצמי האם השנה הקרובה תיראה אותו דבר? היא לא. עשיתי המון שינויים מאז, התקדמתי המון. ועדיין, משום מה זה מרגיש לי כמו ללכת במעגלים ולדרוך במקום.

***

זה שקוראים לו אבירם ממש חמוד ובערך ב-3 בלילה אנחנו מתחילים לשחק "never".

לא פחדתי להגיד מה לא עשיתי, והרגשתי הכי טבעי ומשוחרר בעולם.

וכשמישהו שאל אם יש לי חבר ועשיתי פרצוף, לא פחדתי להגיד שאני לסבית.

אתמול בלילה זה היה נראה הכי רגיל שבעולם.

*

אני מחפשת עבודה חדשה. נמאס לי לפחד משינויים. נמאס לי לאהוב את השיגרה אהבה חולנית שכזו, להיתלות בה בכל הכוח, כאילו בזה תלויים חיי.

נשבעתי לא לפחד יותר משינויים.

אם הצלחתי לעשות את השינוי הכל כך גדול הזה ולעזוב את האולפנה, בצעד שהיה הכי אמיץ, הכי קשה, וגם הכי מוצלח בחיים שלי, אני מסוגלת גם לעשות דברים אחרים.

אני לא אוותר לעצמי.

"ונתתי לפניך את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים"

אני בוחרת לחיות.

לוקחת עוד שלוק מהנסטי אפרסק, מתסכלת בעצב איך עוד שניה הוא נגמר.

בהתחלה זה מתוק, והמתיקות מחליקה על הלשון כמו שרק מתיקות של אפרסק שהוא בעצם תה יכולה.

אחר כך השלוק נבלע וכל מה שנשאר מאותה מתיקות היא מן מרירות טעימה שכזאת, שמשאירה טעם של עוד.

כי אם מריר? צריך להמתיק את זה במשהו, לא?

מחייכת לעצמי, כן, יש לי חיבה לדברים מרירים.

אני מוכנה לאכול רק שוקולד מריר, למשל.

נו, אומרים ששוקולד מריר הוא לאניני טעם.

אז עכשיו אני אנינת טעם.

בעוד עשרה ימים [אופס לפני כמה דקות התחלף יום, אז בעוד תשעה ימים] אסע בפעם האחרונה [לפחות באופן קבוע, כי פעם בחצי שנה זה לא ממש נקרא, ומי מקפיד] לחדרה, יורידו לי את הקוביות, ישימו במקומן קיבוע, וייפרדו ממני לשלום ולא להתראות.

זו מן חוויית נסיעה שכזו.

אוטובוס ירוק של אגד, שמשום מה, רק בדרך חזור נוסע מהר ומגיע בזמן.

והרי הדרך חזור היא הדרך הכי נעימה.

עם מזגן ישר על האף, אוזניות, חלון גדול עם דרך מוכרת כל כך, ונסטי.

תמיד הנסטי המתוק- מריר הזה.

כמו החיים, חשבתי בנסיעה האחרונה.

בהתחלה מתוק נורא, אחר כך פתאום זה נהיה מריר, ואז צריכים עוד שלוק, כדי להמתיק.

ובסוף מתמכרים לזה.

נזכרת בשיחה המלבבת [באמת מלבבת, אין מילה אחרת] עם המורה הפרטית ללשון.

אני חושבת שאף פעם לא נהניתי ללמוד כל כך. לא לשון ולא אף מקצוע אחר.

פשוט כיף.

ואחרי שסיימנו ללמוד, חיכיתי לאבא שלי, שיבוא לאסוף אותי מהחור הזה [כן, יש עוד חורים בסביבה שלי] הביתה אז היא ישבה ודיברה איתי.

כמה מחמאות שהיא העריפה עלי...תענוג.

באמת שלא ידעתי שאני כל כך אינטליגנטית.

גיליתי שיש לנו נושאים משותפי לשיחה, שזה תמיד מפתיע אותי מחדש.

היא אישה בת 35 בערך, אני ילדה בת 16, ובכל זאת, היה לנו על מה לדבר, ושוב הרגשתי שהגיל קצת מגמד אותי, מקטין ומצמק אותי לתוך תבנית שלא שייכת לי.

ומזמן שלא נהניתי כל כך לדבר עם מישהו.

כי זו הייתה שיחה נעימה וקולחת כל כך, ובלתי שגרתית קצת.

היה לי נחמד.

מחר אני נפרדת מהאולפנה לשלום ודווקא כן להתראות- אבל בשנה הבאה.

ולפי החישוב שלי, נשארה לי עוד שנה אחת כולה. רק שנה.

איך? ובכן, יש את י"א, כן?

אבל אחרי י"א באה שנה שחצי ממנה עסוקים בחזרות ובתכנונים לפורים, ובחצי השני לומדים לבגרויות ועושים אותן.

מה שאומר שבעצם אני לא אהיה באולפנה בכלל.

איזה יופי.

כיף לי להיפרד מהמקום הזה.

לילה טוב.