לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


דברים שרואים מכאן, לא רואים משום מקום.

כינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ``. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יקירי,


 

הנה אני מחזירה לך על הברכה המדהימה ההיא, קצת באיחור.

אתה תסלח לי, כי אחרי הכל אתה ואני זה לא בא ברגל.

אתה כתבת לי לרגל חוקיותי המהממת, ואני כותבת לך לרגל החלפת הקידומת.

שישו ושימחו.

 

***

 

אליקו ואני זה חתיכת מותג.

היו לנו תקופות יפות יותר ויפות פחות.

אני זוכרת לילות של בכי, של כרית שכבר לא סופגת, בגללו ובזכותו.

אני זוכרת לילות של אושר, אושר צרוף. בגללו ובזכותו.

 

הכל התחיל בגן.

כן כן, כבר בגן.

אתה אולי לא זוכר, אבל כבר אז היינו אופים יחד חלות ביום שישי עם הגננת ומפרקים יחד מכשירי חשמל מקולקלים [מי שחשב לרגע שלא גיליתי נטיות שכאלה כבר בגיל צעיר, שיחשוב בשנית].

אליקו היה משקפופר קטן ותזזיתי, ילד כריזמתי שתמיד אומר מה הוא חושב, קונדסון שלעולם לא נתפס, ילד שכולם מחזיקים ממנו ילד טוב, אפילו שלפעמים לא ממש.

את התקופה שבאה אחרי השתדלתי לשכוח.

ובעצם, כולם יודעים שכשאני מתעצבנת, השמיים בוערים, אבל אם יש משהו שאני לא יודעת לעשות- זה לכעוס.

כך שגם אם לא הייתי משתדלת, הייתי שוכחת.

 

ואז, אז הגיעה התקופה היפה בחיי.

עברו הרבה מים בירקון מאז.

עברתי המון חוויות יפות, אמיתיות, מחיות.

עברתי קשרים חזקים מאוד עם בני אדם, וימים מאושרים מאוד.

אבל תקופה שכזאת לא הייתה ובצער רב אני חושבת שכנראה גם לא תהיה שוב.

זו הייתה התאהבות.

אני לא חושבת שאפשר לאהוב בני אדם כמו שאני אוהבת אותך.

עברנו ימים של שריצה בבתים אחד של השניה.

עברנו ימים של געגועים עזים כשנטשת אותנו לאנחות ונסעת לחו"ל [ולא שכחת להביא לי את מלמן- מזכרת לסרט שכולם נרדמו בו ורק אתה ואני נשארנו ערים וצוחקים].

עברנו ימים של שיטוטים ברחבי הישוב, חסרי מעש, חסרי דאגות, חסרי שעמום [כי כשאליקו ואני יחד, לעולם לא משעמם. תמיד היה על מה להתווכח, תמיד היה שמן להוסיף למדורה].

עברנו ימים של שיחות על גבי שיחות, של מקלדת שלא נחה.

עברנו ימים של מריבות עד לב השמיים.

כי אליקו ואני זו התנגשות חזיתית.

הוא צודק ואני צודקת.

איך היינו מנפחים מכל עכבר פיל...חודשים לא דיברנו בגלל עקשנות ואגו.

בכל זאת, מדובר בשני אנשים שתמיד, אבל תמיד- צודקים.

אבל על הכל התגברנו, ותמיד חזרנו אחד לשניה.

 

אנחנו כל כך דומים ואנחנו כל כך שונים.

אנחנו אוהבים באותה דרך ושונאים באותה דרך.

אנחנו עקשנים, חזקים וכריזמטיים לפחות באותה מידה [נראה לי שהיום כבר אין לי כוח, אז אתה יותר].

אבל בעיקר, יש ביננו אהבה גדולה.

הרבה אנשים דיברו איתי עלינו לאחרונה. פקחו לי את העיניים.

אני כל כך רגילה לביטחון החברתי הזה שכבר שכחתי איך זה מרגיש אחרת.

לא הערכתי מספיק את מה שיש לי בבית, והעיניים יצאו מחוריהן ותרו בשדות זרים.

אבל כמו תמיד, כמו כלב נאמן, אני תמיד חוזרת הביתה.

 

יקירי, על דבר אחד אני מתחרטת- שנתתי לאנשים חולפים, בלתי חשובים בעליל, לגרום לי לפקפק בך. לגרום לי לפקפק בחברות שלנו.

הדבר הזה שיש לנו בידיים הוא נדיר ולא הרבה אנשים זוכים לו.

אתה אחד האנשים היחידים שאני יודעת בביטחון מלא, שתמיד, אבל תמיד, יהיו שם.

שום חתול שחור שבעולם לא יצליח להפריד אותך ממני ואותי ממך.

כבר חמש [שש?] שנים אנחנו חברים טובים.

היו עליות ומורדות, היו מריבות גדולות, היו שיחות נהדות ברומו של עולם וויכוחים טפלים ומטומטמים.

לפעמים אני חושבת שאני לא מכירה אותך בכלל.

לפעמים אני חושבת שאני מכירה אותך קצת יותר מדי.

אתה איש של קיץ שנולד בחורף, הבחור הכי אוהב ומעניק שאני מכירה, ילד מוכשר ומנהיג טבעי והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש בחיי.

 

אליקו שלי, תודה שאתה אתה.

בלעדיך, כנראה הייתי היום מישהי אחרת, הרבה פחות טובה.

 

אוהבת אותך, תמיד וגם היום-

מורנה.

 

נכתב על ידי , 10/1/2010 04:08   בקטגוריות האח"מים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מימי ב-14/2/2010 15:05
 



אז מה היה לנו?


אני בת 18.

אני אוהבת לסכם כל יום הולדת את השנה שחלפה, לראות מה קרה, מה השתנה, איך אני השתנתי.

אז ככה:

 

התאהבתי. לא באדם, לא בבחורה.

התאהבתי בתחום, במקצוע.

התאהבתי בקולנוע.

יש אנשים שהולכים לישון ומתעוררים למחרת בבוקר כשהייעוד שלהם ברור להם לנגד עיניהם.

אני קמתי בבוקר, הלכתי לשיעור קולנוע, והתברר לי הייעוד שלי.

אפשר להגיד שראיתי את האור.

פתאום הכל התחבר לי, פתאום הבנתי איפה אני יכולה לשפוך את כ-ל הכישרון שלי, את כל היצירתיות, את כל הדימיונות וחיזיונות ופרצי היצירה.

ובכלל, עברה עליי שנה שבה למדתי על עצמי ולמדתי באופן כללי הרבה יותר מכל שנה אחרת.

ידע אמיתי, ידע שצריך לנצור, ידע לחיים.

 

התאהבתי גם במסגרת שלי.

אני, הילדה הלא נורמטיבית, התלמידה שהמורים אוהבים לשנוא, זאת שלעולם לא עושה מה שמצופה ממנה- התאהבה במסגרת.

התאהבתי באנקורי ובמה שיש למסגרת הזו להציע לך.

התאהבתי במורים, בתלמידים, בשיטות הלימוד, בשיטות החוסר לימוד.

אפשר להגיד שהתאהבתי בקונספט.

 

יצאתי מהארון.

אפשר להגיד שנבעטתי ממנו בגסות, אבל היו לי השנה גם כמה יציאות שאני ממש גאה בהן.

יציאות של אומץ רגעי, של מילים שלא יוצאות מהפה, של פחד משתק.

יצאתי, למשל, בפני בת דודה שלי.

זה היה קשה, אבל זה היה שווה את זה.

מחיר ההסתרה הוא גבוה מדי מכדי שאוכל לשאת.

כרגע, חוץ מהמשפחה שלי, כולם יודעים.

 

למדתי מה זה לחיות.

אנשים עושים המון דברים כדי להרגיש חיים.

אנשים לוקחים סמים, משתכרים, חותכים את עצמם.

אני גיליתי שסוד החיים, שהרגע המדוייק הזה שבו אתה מרגיש חי באמת, הוא רגע פשוט מאוד, כמעט יומיומי.

רגע שאפשר לחלוף על פניו בלי לשים לב.

אפשר להרגיש חי באמת רק מדבר פשוט מאוד- מגע אנושי. חום אנושי.

אני חושבת שזו הייתה השנה שחיבקתי בה הכי הרבה.

זו הייתה השנה שבה למדתי לחבק.

 

למדתי לאהוב את הכתיבה שלי.

למדתי לנשום אותה, להינות ממנה.

אני יודעת שאני יודעת לכתוב.

למעשה, את הפוסט הזה אני כותבת בלי להפסיק בין מילה למילה, המילים פשוט נשתמרו בי, הצטברו, נערמו לכדי פוסט.

 

בעוד שבועיים בדיוק אני אחגוג שנה על הכביש.

מעבר לשנה על הכביש, כמעט שנה שיש לי אוטו.

זה מצחיק, כי הרבה לפני שקניתי אוטו, אמרתי לכל העולם שאני מוציאה רישיון בגיל 17 בול וישר אחרי 3 חודשי המלווה אני קונה אוטו.

יש אנשים שאומרים ויש אנשים שאומרים ועושים.

אני שייכת לזן השני.

אמרתי, אבל לא הסתפקתי באמירה, עשיתי.

וקניתי בכך את עצמאותי, שהיא אולי הדבר היקר לי עליי אדמות.

בעוד כמה שעות אני אשב עם המשפחה במסעדה ואחגוג יום הולדת, ואחרי כן אני מתכוונת לדבר עם אמא שלי.

אני לא מתכוונת להמשיך להשבית את האוטו בשבת.

זהו, נגמרו השביתות.

אני לא דתיה, והגיע הזמן שאמא שלי תכיר בכך.

 

גם מיום ההולדת הזה עצמו למדתי משהו:

למדתי שחברים אמיתיים לא קונים במכולת.

למדתי שלא משנה כמה תצחק עם בנאדם, רק אנשים שעברו איתך כברת דרך משמעותית, שהיו איתך ברגעים של בכי כמו ברגעים של צחוק, שרבו איתך עד לב השמיים, ואחר כך חיבקו חזק חזק, רק הם- חברים אמיתיים.

אז תודה לכם, חברים שלי, שאתם איתי, כמו תמיד.

 

עברה עליי שנה משמעותית.

אני שונאת להכיר בזה, אבל התבגרתי.

אני אוהבת לחשוב שנולדתי זקנה, בת 50 פלוס בערך.

שעמוק בפנים אני לא באמת בת גילי.

אז נכון שאני לא בת 18 טיפוסית, אבל יש לי, תודה לאל, עוד המון לאן להתקדם.

 

[והנה משהו מרגש מאוד שאליאור כתב לי ליום הולדת]

 

מזל טוב לי.

נכתב על ידי , 12/6/2008 01:32   בקטגוריות גאווה, האח"מים, האשה והאגדה. אמא שלי., הגיגים, תהיות, הרהורים ותובנות., בית ספר  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדשה קשה ב-15/6/2008 01:15
 




אני לא הבחורה שהייתי לפני חודשיים.

"מה נזכרת בי פתאום?", הוא שאל, וידעתי שהתשובה הרבה יותר כואבת ממה שאגיד.

אני כבר לא רבה עם עצמי ועם העולם.

"לכל מטבע יש שני צדדים, אתה יודע", עניתי לו.

וכבר יש לי חברים חדשים שמצחיקים אותי בכל מיני צורות ואני לא ממש מכירה אותם והם לא מכירים אותי אבל זה בסדר, טוב לי ככה.

"מה את מגינה על עצמך..? לא תקפתי אותך", הוא אמר.

ואנחנו לא מחוייבים אחד לשני בשום צורה. זו חברות של צחוקים על הבוקר וסיגריה של אחרי מבחן ונסיעות משותפות לחזרות ו"מה העניינים" ו"מה המצב".

"אני לא מגינה על עצמי", אמרתי. ולא שיקרתי. לא ניסיתי להגן על עצמי, ניסיתי להגן על שנינו. ניסיתי להגן על מה שנשאר מזה. כשבעצם ידעתי שלא נשאר כאן כלום.

ורוב הזמן אני מוצאת את עצמי משתאה לנוכח אורח החיים ההזוי והפרוע, והלא בהכרח טוב שהם חיים, ומרגישה הכי מנותקת מזה שאפשר, כי אני לא באמת כזאת, כי אני לא נהנית מאותם דברים, לא מסתובבת עם בני 25, לא שוכבת איתם או באופן כללי, לא יוצאת ביום שישי בערב למועדונים. יש לנו הגדרות שונות לכיף, לחיים, לעתיד.

ויותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי מחוץ לתמונה עם החברים הישנים, וכבר יש להם דאגות אחרות משלי, ואירועים שונים משלי, וחוויות שונות משלי ולפעמים אני מרגישה שאנחנו לא מדברים באותה שפה.

גם עם הצד השני שלי המתרס העניינים לא בשמיים.

רוב הזמן מצחיק לי ונחמד לי, אבל לפעמים אני רוצה קצת יותר.

וגם בשפה שלהם אני כנראה לא מדברת.

 

לפחות הדלת הסתובבה בצורה קצת יותר טובה.

 

וככה נשארתי באמצע, כמו דוברת רוסית בעולם של אתיופים וישראלים, לא מבינה פה, ולא מובנת שם.

ואני די בטוחה שאין יותר מדי אנשים בעולם הזה שמכירים את התחושה ויודעים לתאר אותה.

רוב הזמן זה מרגיש בודד.

אז יצאתי מחושך. יצאתי מחושך למשהו שהוא לא אור ולא חושך.

לפעמים אני נושמת את החופש ומרגישה שמצאתי את מקומי. והוא לבד קצת, המקום הזה, אבל לפחות הוא משוחרר מכיבושי אחרים.

אבל לפעמים אני מחפשת שביב אור קטן, ולא מוצאת אותו, כי האור כאן מכוסה בהמון המון חושך.

יצאתי מעבדות, אבל עוד לא השגתי את חירותי.

נכתב על ידי , 22/3/2007 19:09   בקטגוריות האח"מים, עצוב, דת, אלוהים וחברים אחרים., הגיגים, תהיות, הרהורים ותובנות.  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדשה קשה ב-15/4/2007 21:14
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , יצירתיות , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדשה קשה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדשה קשה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)