פתאום זה חוזר אליי.

הלילות ללא שינה, מול המחשב, בנסיון להבין מה קורה איתי.

החורפים הצורבים של בדידות קשה ובלתי ניתנת לפירוק, להסבר, לנחמה.

התחושה הקשה הזאת, כאילו אני עכבר במעבדה, בתוך מבוך, הולכת ומסתבכת בתוך עצמי. עם עצמי.

אני העכבר ואני המבוך גם יחד.

ואין תשובה.

פתאום חברים שבגדו עולים לי בראש ומתעלים על חברים שלא בגדו.

פתאום התחושה שאין למי לפנות ואין לאן להפנות את כל הזעם הזה מתגברת.

ופתאום אני מבינה שלא הצבא אשם בזה, ולא אנשים סביבי. לא המשפחה ולא החברה.

אני ורק אני.

מה בעצם השתנה באותה ילדה אבודה בת 16 שחיפשה תשובות לשאלות ששאלו רבים לפניה וישאלו עוד רבים אחריה?

היא עדיין מדחיקה ודוחקת לצידי המוח את מה שלא נוח לה להביט בו, את כל מה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ומולו.

ומתחשק לי פתאום לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה- את תראי, יום אחד יהיה בסדר.

אבל אני יודעת שלא. כי יום אחד עבר, ושניים וימים רבים אחריהם והבסדר לא בא להתדפק על דלתי או על דלתה.

אגרוף קטן שמתכווץ בבטן. בושה, פחד משתק.

רגשות שכבר שכחתי את הריח שלהם עולים בזכרוני, כובשים כל חלקה טובה.

אני מתעבת את זה ומכורה לזה, לא ברור מה משניהם אני יותר.

אני רוצה לשבת על ספת פסיכולוג ממושקף.

לא, בעצם, אני רוצה שהיא תהיה פסיכולוגית.

בדמיון שלי היא מתולתלת קלות (תמיד הייתה לי חיבה למתולתלות), יש לה קול נעים ומתנגן ומשקפי קריאה.

היא שואלת אותי על מה ארצה לדבר ואין לי תשובה.

אני לא יודעת למה באתי אליה ואיך הגעתי עד הלום, אבל משהו בעובדה שעכשיו מישהו אחר יגיד לי מה אני מרגישה מרגיעה אותי מאוד.

אני מסירה את כובד האחריות מעל כתפיי.

היא תשאל- ואיך את מרגישה עם זה? ואני אגיד- לא יודעת.

אחר כך היא תכין לי תה ותגיד שהיא גאה בי, לא יודעת למה, על מי ומה.

היד שלי מכירה את הירך שלך, מתמסרת, מתלהטת, נענית כחתול מתלטף למגע, הולכת לאיבוד.
היד שלי מכירה את הירך שלך, מתחמקת, מתחבאת,  בורחת, שותקת.

את רואה סצנה, אני רואה אכזבה.
את רואה יומיום, אני רואה מרחק.
את רואה מילים ודיוק, אני רואה תחושה.
את רואה משחק, אני מחפשת איך בדיוק משחקים את זה, אצלך.
את רואה הקרבה, אני רואה הקרבה. אבל לא רק שלך.
אני מסוגלת להקריב את מהותי על מזבח הזוגיות, אבל לא בלי תמורה.
אני מוכנה ללכת על ביצים, בין הטיפות (גם בגשם זלעפות) אבל לא בלי להענות בגמישות מהצד השני. אי אפשר לרקוד טנגו לבד.
אולי מיהרתי. מיהרתי להכניסך לתוך ביתי, חיי, חדרי הלב. כתליו נצבעו בצעים יפים, אבל זרים. מיהרתי לסרוג את חיי בחייך ואת חייך בחיי. וכמו סוודר שנסרג בחיפזון, אומנם מחמם בלילות קרים, אבל נפרם מהר.

אני מחפשת בית. שליו, חמים, אוהב ומחבק (ומסעיר).
את מחפשת את הקן היציב שתמיד יהיה שם כשתצאי לעוף בשמיים, בלי לשאול שאלות, בלי לקבל את התחושה שתמיד תחזרי אליו.
זה לא עובד ככה.
את תחושת היציבות שאת צריכה ושאני כל כך טובה בלהעניק, לא נתת לי.
וזה לא עובד ככה.
 
דבר אחד למדתי מהסיפור הזה, ואת יכולה לזקוף אותו לזכותך (או לחובתך, איך שתבחרי):
אמון.
אני כבר לא מאמינה. לא בכזו קלות. ולא הייתי צריכה להאמין מלכתחילה.
לא שיקרת לי, לא כיזבת, אנחנו פשוט מדברות כנראה בשפה אחרת.
ומעולם לא הייתי צריכה להאמין שזה יכול להיות אחרת.

ובפעם הבאה, במקום לצלול ראש לתוך משהו שהוא נפלא ונורא, אני אשקול ואחשב את השיפוע אלפי פעמים לפני שאקפוץ.

אני משחררת עכשיו את הפקעת בבטן, מחפשת, ומוצאת שם הקלה.

מחר כבר תהיה לך מישהי אחרת, כי זו את.

ואני...

היד שלי מכירה את הירך שלך, מתמסרת, מתלהטת, נענית כחתול מתלטף למגע, הולכת לאיבוד.
היד שלי מכירה את הירך שלך, מתחמקת, מתחבאת,  בורחת, שותקת.

וכבר חמש שנים.

חמש שנים של בלוגספירה מחבקת וחונקת בו זמנית.

חמש שנים של מקלדת בוהקת בחשכת הלילה, של אצבעות שלא נחות, של מילים שנכתבות מעצמן.

פעם היה לי כוח לסכם כל הזמן, כאילו שיש לי מה.

היום, היום אני מודה שכל עוד אני מרגישה תקועה במקום כמו שאני מרגישה כרגע, אין בזה טעם.

בשנה הבאה, בקיץ הבא, בחום הסמיך של אוגוסט הבא, אני כבר לא אלבש ירוק.

עניינים פעוטים כגון דיסקית וחוגר וגלח"צ כבר לא יהיו מנת חלקי.

רק המחשבה על זה משמחת אותי.

אבל עד אז יש עוד חורף ארוך וקשה לעבור אי שם בדרום, בקור המקפיא שהעצמות מתכווצות מפניו.

****

השבוע נוכחתי שאני טועה.

היה לי מאוד קשה להודות בזה, כי זו אני. אני טעיתי.

הגעתי לשמירה, עוד אחת מני רבות וארוכות וגיליתי שהש.ג מחבר בין אנשים.

כל הדרך לשמירה התפללתי שהיא, דווקא היא שידעתי שתשמור איתי, תהיה...אפילו לא העזתי לחשוב על זה. מה פתאום? מאיפה האינטואיציה המחורבנת הזאת שלי מביאה את זה עכשיו? הרי ההיגיון מחייב, צורח, זועק עד לב שמיים שלא ייתכן. ובכל זאת. אולי זה הגיידאר המפורסם, אולי זו סתם אינטואיציה נשית אולי זה כי אני לעולם לא טועה באנשים. כך או כך, זה לקח לה 10 שעות של בילוי משותף בש.ג, שתיים וחצי שמירות סך הכל, כדי שבארבע לפנות בוקר, כשגם הכלב של הש.ג ישן, היא תפתח בפניי את הלב ותצא מהארון. וכמובן שלא נשארתי חייבת, כי זו כנראה ידו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אחרת אין דרך להסביר את זה שדווקא בשמירה שהוקפצתי אליה ודווקא היא ודווקא עכשיו.

והיא מקסימה וככל הנראה תפוסה. ועדיין מקסימה.

אין מה לומר. הש.ג מחבר בין אנשים.

(וכאילו כדי לאזן את הגורל המדהים הזה, באותה השמירה בדיוק, אלוהים שלח לי פצע פתוח לרווחה. במחי מבט, כאילו הציבו מראה ענקית בפניי והגלד במלוא כיעורו נגלה לעיניי, ראיתי את מי שפערה את פתחו של הגיהנום בחיי לפני שנתיים. ובאורח פלא, שרדתי. המרה השחורה ברחה ממני, אזלה מבין ידי. שלוות הנפש והשלמות שהרגשתי השבוע לא הופרו. לא ברור לי למה, לא ברור לי איך. למעשה, כל האירועים הקשים שקרו השבוע היו צריכים לגרום לי להגיע אל סף התהום, שוב, ולתכנן שוב ושוב את כל הדרכים לקפוץ משם. אבל שלא כמו בעבר, משהו מבפנים לחש לי שיהיה בסדר.)

****

אני רוצה להזדקק למישהו.

ואני לא יכולה.