אני חושבת שעליתי על דפוס חוזר באישיות שלי.
והיי, אם זה לא היה החיים שלי, כל העסק, זה היה יכול להיות הרבה יותר מעניין וכיף לנתח את האישיות של עצמי.
אני אפרוש כאן שני סיפורים, אחד מהעבר הקצת יותר רחוק, לפני ארבעה חודשים, והשני טרי טרי- מאתמול.
זה לא בהכרח יהיה כתוב כעובדות, וחלק מזה בכלל לא כתבתי עכשיו, אלא ממש מזמן, כשממרחק של זמן ועם קצת פרספקטיבה הצלחתי לנתח מה באמת הלך שם.
נראה מי יהיה גאון של אמא ויבין [אבל מהר, חמודים, מהר] מהו הקשר בין שני הסיפורים.
******
תודה רבה לך, חגית היקרה. תודה לך, כבודו, "הרב" האריה. תודה לך, רונית. תודה, ברכה.
עכשיו אתם כבר לא המורים שלי, ותארי הכבוד המפוקפקים שלכם כבר לא מגיעים לכם.
יש מורים שלנצח אפשר יהיה לקרוא להם מורים כי הם מורים לחיים.
חוששתני שעליכם אי אפשר להעיד זאת.
תודה לכם על שפקחתם סוף סוף את עיניי, שגרמתם לי לעזוב את האולפנה.
לא, חגית, לא עזבתי את האולפנה כי הרב אריה, עם כל הכבוד [ואין טיפת כבוד], תפס אותי מעתיקה בבוחן מושגים מטופש בהיסטוריה.
אם את חושבת שזה מה שגרם לי לשנות את החיים שלי מקצה לקצה, את ממש, אבל ממש ממעיטה מערכי.
כולה בוחן מושגים בהיסטוריה. כולה הרב אריה.
היה לי רע באולפנה.
הפכתי לאדם ממורמר.
הפכתי לאדם כועס, ממורמר, שונא, וקשה. כל כך קשה.
ואילו היית מכירה אותי היית יודעת שאני אולי אדם עקשן מאוד, אבל אני גם אחד האנשים הנוחים ביותר עלי אדמות.
ואתם פשוט הפכתם אותי, בשיטתיות ויעילות של מערכת אטומה לאדם מריר וממורמר.
והגיע יום שבו פשוט לא זהיתי את היצור הסמרטוטי, העייף, שלאות מפעמת בעורקיו, ורגליו נגררות במסדרון, שניבט אלי במראה.
אם יש תכונה שלי שאני שונאת אבל גם אוהבת, זו התכונה הזאת- חוסר יכולת לכעוס.
לא, חגית, אני לא אדם כועס.
למעשה, סבלתי בחיי לא פעם ולא פעמיים מהצקות של ילדים שלימים שהפכו לחבריי הטובים ביותר [אליאור, אם היית יודע כמה הכרית שלי ספגה בגללך. וזה לא היה בעבר הכל כך רחוק].
לא, חגית, אני לא אדם ששומר טינה.
אין אדם בחיי שלא סלחתי לו בלב שלם, מחילה מלאה, גם מבלי שיתחרט בעצמו או שיבקש סליחה. ולא חשוב כמה העליב או פגע או השפיל אותי אותו אדם [והיו כמה שעשו זאת. ובענק].
כי אין לי ברירה אחרת, אני פשוט לא יודעת לכעוס.
אבל לכם, לכם קשה לי לסלוח.
אודה ואתוודה, לא השתחררתי מזה לגמרי. לא השתחררתי מכם.
ביום בו אסלח לכם, אדע שהשתחררתי, שיצאתי לחופשי.
אז תודה לכם.
פשוט תודה על שהגדשתם את הסאה, שהוספתם את הקש האחרון.
בזכות אותו יום שני אומלל לקחתי את עצמי בידיים.
יתכן מאוד שאם לא הייתם גורמים לי לעשות זאת, לא הייתי יושבת כאן עכשיו ומקלידה את השורות האלו.
******
אז ניסיתי לעבוד בשתי עבודות בו זמנית.
העבודה הראשונה הייתה זו שכביכול פוטרתי ממנה בפוסט האחרון [הוא שלח את אחד הקופאים להתקשר אלי יומיים אחר כך, לקחת ממני סידור לשבוע הבא, אמר שחסרים לו עובדים].
העבודה השניה הייתה עבודה חדשה ומתסכלת בדוכן מיצים אומלל בקניון.
אלוהים יודע שאני הרבה יותר טובה מהדוכן המזדיין הזה.
ואוי, כמה שסבלתי מכל דקת עבודה שם.
להכין לאנשים שייקים ולשטוף כלים. אני. אני!
איפה האקשן, איפה התחרות הבריאה של המכירות, איפה האחוזים [הגבוהים והמתגמלים], איפה הפאן שבלנהל משא ומתן, איפה השוק והצחוקים עם הלקוחות והעובדים ואפילו הבוס, איפה ההפסקות שאף אחד לא מודד לך אותן, איפה הפלאפון שאפשר לגשת אליו כמעט מתי שרוצים.
איפה, בקושי ללכת לשירותים יכולתי.
ואז, במשמרת האחרונה, אחרי שהבוס החדש רצה שאחליף מישהי ביום שישי ואמרתי לו שאני עובדת, ולא אצלו, עשיתי כמה שטויות כמו לחלק למישהו שאני מכירה "טעימות" מהאייס קפה, ולדבר עם מישהי שאני מכירה תוך כדי שטיפת כלים [אלוהים, אפילו זה אסור], והוא התקשר אלי אחרי המשמרת ואמר שראה אותי במצלמות ושזה לא לעניין, שאחזיר את החולצות בהזדמנות הראשונה [והוא חושב שהוא יצא בלי לשלם לי על הימים האלה, המניאק].
וואלה, ירדה לי אבן מהלב.
ופתאום חשבתי, הרי יכולתי להתפטר, יכולתי להגיד שזה לא בשבילי [אפילו שממש פחדתי להשאר בלי עבודה לקיץ, למרות שעכשיו לא נראה לי שזה יקרה], יכולתי גם לעזוב את האולפנה, ויכולתי לעשות את זה כמו שצריך בתחילת שנה ולא לעזוב בסערה באמצע השנה.
אז הגעתי למסקנה שאני פשוט גורמת למצב מסביבי להיות גרוע, גורמת לכולם להתחרפן ממני, עד שהם מכריחים אותי לעזוב או פשוט מעזיבים אותי. כי אחרת אני פשוט לא מזיזה את עצמי. הפחד מהלא נודע משתק אותי.
זה דפוס רע, מן הסתם, אבל אני לא ממש רואה איך לשנות אותו.
[ותודה לכל מי שהגיע עד הלום]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
