פתאום זה חוזר אליי.

הלילות ללא שינה, מול המחשב, בנסיון להבין מה קורה איתי.

החורפים הצורבים של בדידות קשה ובלתי ניתנת לפירוק, להסבר, לנחמה.

התחושה הקשה הזאת, כאילו אני עכבר במעבדה, בתוך מבוך, הולכת ומסתבכת בתוך עצמי. עם עצמי.

אני העכבר ואני המבוך גם יחד.

ואין תשובה.

פתאום חברים שבגדו עולים לי בראש ומתעלים על חברים שלא בגדו.

פתאום התחושה שאין למי לפנות ואין לאן להפנות את כל הזעם הזה מתגברת.

ופתאום אני מבינה שלא הצבא אשם בזה, ולא אנשים סביבי. לא המשפחה ולא החברה.

אני ורק אני.

מה בעצם השתנה באותה ילדה אבודה בת 16 שחיפשה תשובות לשאלות ששאלו רבים לפניה וישאלו עוד רבים אחריה?

היא עדיין מדחיקה ודוחקת לצידי המוח את מה שלא נוח לה להביט בו, את כל מה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ומולו.

ומתחשק לי פתאום לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה- את תראי, יום אחד יהיה בסדר.

אבל אני יודעת שלא. כי יום אחד עבר, ושניים וימים רבים אחריהם והבסדר לא בא להתדפק על דלתי או על דלתה.

אגרוף קטן שמתכווץ בבטן. בושה, פחד משתק.

רגשות שכבר שכחתי את הריח שלהם עולים בזכרוני, כובשים כל חלקה טובה.

אני מתעבת את זה ומכורה לזה, לא ברור מה משניהם אני יותר.

אני רוצה לשבת על ספת פסיכולוג ממושקף.

לא, בעצם, אני רוצה שהיא תהיה פסיכולוגית.

בדמיון שלי היא מתולתלת קלות (תמיד הייתה לי חיבה למתולתלות), יש לה קול נעים ומתנגן ומשקפי קריאה.

היא שואלת אותי על מה ארצה לדבר ואין לי תשובה.

אני לא יודעת למה באתי אליה ואיך הגעתי עד הלום, אבל משהו בעובדה שעכשיו מישהו אחר יגיד לי מה אני מרגישה מרגיעה אותי מאוד.

אני מסירה את כובד האחריות מעל כתפיי.

היא תשאל- ואיך את מרגישה עם זה? ואני אגיד- לא יודעת.

אחר כך היא תכין לי תה ותגיד שהיא גאה בי, לא יודעת למה, על מי ומה.

זה נוחת, פתאום.

פעם היתה לי סבלנות להאבק בזה. פעם היה לי כוח. פעם אולי היה לי בשביל מה. אולי לא.

היום אני מתמכרת לזה, בבת אחת.

את הקטע הזה יבין רק מי שכל חייו יושב על פי התהום ומנדנד את הרגליים.

רק מי שנשם את האוויר המפחיד שעולה מתהום ללא תחתית שאין לה סוף, רק מי שהריח את הריח הזה.

רק מי שאלף פעם חישב, שוב, ושוב ושוב, את הדרכים אל הקץ.

וכנראה, מי שתמיד, גם אם בזחילה עיקשת, או מחוסר אומץ בסיסי, שב ועולה אל החיים עד לפעם הבאה.

או אולי, לפחות, אוזר את הכוח לעטות על פניו מסכה מחייכת, לבבית וחמה.

רק הוא יבין.

***

אז הנה זה שוב עולה.

הפעם זה מזמין יותר ומפתה יותר מבעבר.

אין לי נקודת זמן מדוייקת, מפני שלא מדובר במעידה חד פעמית, כמו מטייל שהחליק על סלע משונן, אלא בפיתוי ערמומי, איטי ונסתר ששואב אותך פנימה. בפעם הבאה שתפקח את העניים, אתה כבר שם, מטר לפני הקצה.

מכריי וחבריי מכירים אותי בחלקים.

את החלק הזה איש אינו מכיר.

***

מאה דרכים אל הקץ.

הן נקרות בדרכי מפעם לפעם ואני נהנית להשתטות בהן.

רוב הזמן זה לא מפחיד אותי, אני הרי כבר רגילה לעצמי, מפחידה אותי רק העובדה שאני לא מצליחה ולא רוצה להאבק בזה הפעם.

אני מחפשת בפנים ומוצאת מהומה.

זה לא חדש לי, אחרי הכל מדובר בי ובברדק הבלתי אפשרי שיושב לי בפנים.

כמו זמזום בלתי פוסק באוזניים, כמו דמעות שתמיד נקוות בזווית של העין, כמו פלורסנט שמסיים את חייו במסדרון שומם, הולך וכבה, נדלק לרגעים ושוב כבה.

פעם זה היה מפריע לי, היום אני מלטפת את החיה שבפנים בחיבה מסויימת.

למדנו לחיות בשלום.

בינתיים אני מטביעה את עצמי בעבודה, מתה מעייפות ומתה מפחד מה יקרה כשהיא תיגמר ולא תהיה לי סיבה לשחוק את הגוף ולהתעלם מהנפש.

אני משתדלת להתעלם מהסיבובים החדים בכביש, כשהמשפט הגאוני של אשכול נבו מהדהד לי בראש: "ויטראז' של זכוכיות ודם", כמעיין תמונת סיום ניצחת לסרט עגום ויפיפה, קודר ומרהיב.

עד הפעם הבאה.

וזה מפחיד אותי ומושך אותי. אני מנסה לברוח אבל בעצם רק מתקרבת יותר ויותר ויותר למקום הזה שאין דרך חזרה ממנו.

יש לי התקפי חרדה והתפרצויות זעם ודמעות בלתי נשלטות שלעולם לא זולגות באמת.

הכל זוטות פתאום. הכל.

כמו שוק אבידות ומציאות ענקי, רק בלי המציאות.

אני הולכת לאיבוד במבוך שכריתי לעצמי ולא מחפשת את הדרך החוצה.

רע לי. כשחושבים על זה, מתי היה אי פעם טוב?

יש בי דפק שגורם לי להימשך אל החושך גם כשהכל מואר.

רע לי גם כשצריך להיות טוב.

אכפת לי גם כשאני אמורה לזרוק הכל לעזאזל.

אבל הכי גרוע מהכל זה כשכבר לא אכפת לי משום דבר.

ואני נמצאת שם, עומדת וצופה אל קו הגבול הזה, מילימטר משם, ממתינה לשעת כושר.

ימים יגידו.

בזמן האחרון נדמה לי שאני פסיכולוגית המחמד של רוב החברים שלי. כמעט של כולם. [את סתם מדמיינת]
אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות נפש עם כולם בלי יכולת להגיד שום דבר בעל ערך על עצמי...רק על אחרים. [ואת טובה בזה, אז תשתקי, טוב?]
וזה כבד לי, כבד עלי. [כן, טוב, גם בלהיות כבדה את טובה. בכל המובנים]
ובכלל, מה זה הסחרור הזה, למה איכשהו אין לי אף פעם דקה אחת קטנה של שקט? [וכשיש לך את לא מוצאת את עצמך, מה את רוצה, בעצם??]
מה באמת אני רוצה?

*

אז עכשיו אני סכרתית במאה אחוז. רגע, אלוהים, אנחנו הבנו את זה? נקלט? התקבל? [על מי את עובדת? התקבל יופי]
אלוהים, יש לי סכרת. [יופי חמודה, אמרת את זה! כפיים. עכשיו תתחילי לעשות עם זה משהו]
אנילאבפאניקהאנחנולאבפאניקהאיןפאניקהאנחנולא. [את כן]
אוקיי, אני כן בפאניקה. [הודאה היא השלב הראשון]
אבל... [את לא הולכת לשאול עכשיו למה דווקא את, נכון? לא, כי אין טעם בשאלות רטוריות, את יודעת את התשובה יפה יפה]
אלוהים, אולי בכל זאת? [אולי בכל זאת מה?]
אולי נעשה דיל, כמו פעם מזמן? [ומה יש לך להציע בתמורה, הא? לכופרים שכמותך אין שום אופציה לדילים. ארקיע סגורים, מותק]
אולי אני אבטיח לעשות משהו ואתה בתמורה... [יפטור אותך מזה..? פחחח. מצחיקה]
אלוהים? [שומע, עבור?]
אניבאדי הום?
~הגעתם למענה הקולי בטלפון מספר _______, המנוי אינו זמין כרגע. השאירו הודעה ותענו בהקדם.~

ביייייייפפפ.