פתאום זה חוזר אליי.

הלילות ללא שינה, מול המחשב, בנסיון להבין מה קורה איתי.

החורפים הצורבים של בדידות קשה ובלתי ניתנת לפירוק, להסבר, לנחמה.

התחושה הקשה הזאת, כאילו אני עכבר במעבדה, בתוך מבוך, הולכת ומסתבכת בתוך עצמי. עם עצמי.

אני העכבר ואני המבוך גם יחד.

ואין תשובה.

פתאום חברים שבגדו עולים לי בראש ומתעלים על חברים שלא בגדו.

פתאום התחושה שאין למי לפנות ואין לאן להפנות את כל הזעם הזה מתגברת.

ופתאום אני מבינה שלא הצבא אשם בזה, ולא אנשים סביבי. לא המשפחה ולא החברה.

אני ורק אני.

מה בעצם השתנה באותה ילדה אבודה בת 16 שחיפשה תשובות לשאלות ששאלו רבים לפניה וישאלו עוד רבים אחריה?

היא עדיין מדחיקה ודוחקת לצידי המוח את מה שלא נוח לה להביט בו, את כל מה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ומולו.

ומתחשק לי פתאום לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה- את תראי, יום אחד יהיה בסדר.

אבל אני יודעת שלא. כי יום אחד עבר, ושניים וימים רבים אחריהם והבסדר לא בא להתדפק על דלתי או על דלתה.

אגרוף קטן שמתכווץ בבטן. בושה, פחד משתק.

רגשות שכבר שכחתי את הריח שלהם עולים בזכרוני, כובשים כל חלקה טובה.

אני מתעבת את זה ומכורה לזה, לא ברור מה משניהם אני יותר.

אני רוצה לשבת על ספת פסיכולוג ממושקף.

לא, בעצם, אני רוצה שהיא תהיה פסיכולוגית.

בדמיון שלי היא מתולתלת קלות (תמיד הייתה לי חיבה למתולתלות), יש לה קול נעים ומתנגן ומשקפי קריאה.

היא שואלת אותי על מה ארצה לדבר ואין לי תשובה.

אני לא יודעת למה באתי אליה ואיך הגעתי עד הלום, אבל משהו בעובדה שעכשיו מישהו אחר יגיד לי מה אני מרגישה מרגיעה אותי מאוד.

אני מסירה את כובד האחריות מעל כתפיי.

היא תשאל- ואיך את מרגישה עם זה? ואני אגיד- לא יודעת.

אחר כך היא תכין לי תה ותגיד שהיא גאה בי, לא יודעת למה, על מי ומה.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

******************

ולאט לאט מתפזר לו חושך מצרים הזה.

לאט לאט אני כבר לא לבד כאן באפלה, כבר לא חשוך כאן אפילו.

ואני עדיין פה, עדיין באותו מקום בדיוק, דבר לא השתנה.

אבל בכל זאת, משהו השתנה.

משהו בתחושה שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. זה כאילו לקח מישהו מזרק והזריק לי את זה לוורידים.

זה כאילו הגיע המשה הפרטי שלי, היכה בי בכל הכוח בעורף בעזרת מטהו הארוך והכריח אותי להביט קדימה- לראות את הים הפרטי שלי נפתח לשניים ומאפשר לי פתח מילוט.

ואני מאז ומתמיד אוהבת לברוח.

הראש שלי עדיין נראה כמו משרד שמישהו הוציא עליו צו חיפוש.

הכל הפוך. כל החפצים בערימות על גבי ערימות, על הרצפה, על השולחן, בכל מקום.
אפילו אין מגירות לתייק בהן כל דבר.

המוח שלי הוא אוסף של מחשבות שעולות אחת על השניה, כל אחת מתחרה באחרת על התואר, מי חשובה יותר כרגע.

וכל הבלאגן הבלתי אפשרי הזה לא נעלם לרגע. הוא הולך לישון איתי בלילה וקם איתי בבוקר.

לפעמים הוא אפילו מעיר אותי בלילה, כי אין מספיק מקום לשנינו בכל הסיפור הזה.

אבל אני כבר קצת פחות בעבדות וקצת יותר בחירות.

לפעמים אני מרגישה אפס, קטנה כל כך.

ולפעמים אני חושבת לעצמי שהחירות מתחילה בראש, ושאין לה שום קשר למעשים.

בראש, בפנים, אני בת חורין.

במחשבה אני חופשיה. ושם, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

חג חירות שמח.

היד שלי מכירה את הירך שלך, מתמסרת, מתלהטת, נענית כחתול מתלטף למגע, הולכת לאיבוד.
היד שלי מכירה את הירך שלך, מתחמקת, מתחבאת,  בורחת, שותקת.

את רואה סצנה, אני רואה אכזבה.
את רואה יומיום, אני רואה מרחק.
את רואה מילים ודיוק, אני רואה תחושה.
את רואה משחק, אני מחפשת איך בדיוק משחקים את זה, אצלך.
את רואה הקרבה, אני רואה הקרבה. אבל לא רק שלך.
אני מסוגלת להקריב את מהותי על מזבח הזוגיות, אבל לא בלי תמורה.
אני מוכנה ללכת על ביצים, בין הטיפות (גם בגשם זלעפות) אבל לא בלי להענות בגמישות מהצד השני. אי אפשר לרקוד טנגו לבד.
אולי מיהרתי. מיהרתי להכניסך לתוך ביתי, חיי, חדרי הלב. כתליו נצבעו בצעים יפים, אבל זרים. מיהרתי לסרוג את חיי בחייך ואת חייך בחיי. וכמו סוודר שנסרג בחיפזון, אומנם מחמם בלילות קרים, אבל נפרם מהר.

אני מחפשת בית. שליו, חמים, אוהב ומחבק (ומסעיר).
את מחפשת את הקן היציב שתמיד יהיה שם כשתצאי לעוף בשמיים, בלי לשאול שאלות, בלי לקבל את התחושה שתמיד תחזרי אליו.
זה לא עובד ככה.
את תחושת היציבות שאת צריכה ושאני כל כך טובה בלהעניק, לא נתת לי.
וזה לא עובד ככה.
 
דבר אחד למדתי מהסיפור הזה, ואת יכולה לזקוף אותו לזכותך (או לחובתך, איך שתבחרי):
אמון.
אני כבר לא מאמינה. לא בכזו קלות. ולא הייתי צריכה להאמין מלכתחילה.
לא שיקרת לי, לא כיזבת, אנחנו פשוט מדברות כנראה בשפה אחרת.
ומעולם לא הייתי צריכה להאמין שזה יכול להיות אחרת.

ובפעם הבאה, במקום לצלול ראש לתוך משהו שהוא נפלא ונורא, אני אשקול ואחשב את השיפוע אלפי פעמים לפני שאקפוץ.

אני משחררת עכשיו את הפקעת בבטן, מחפשת, ומוצאת שם הקלה.

מחר כבר תהיה לך מישהי אחרת, כי זו את.

ואני...

היד שלי מכירה את הירך שלך, מתמסרת, מתלהטת, נענית כחתול מתלטף למגע, הולכת לאיבוד.
היד שלי מכירה את הירך שלך, מתחמקת, מתחבאת,  בורחת, שותקת.