כותבת ולא למגירה

ווילפרד היה נואש. הוא החזיק את ראשו בשתי כפות ידיו, מרפקיו המשופשפים נתמכים בשולחן העתיק והחורק שבפינת המטבח. זה הרגע סיים עוד שיחת טלפון אומללה עם מנהל הבנק. אלא שהפעם זה האחרון היה נחרץ : "תשמע מר פומרנץ, אם לא נתחיל לראות הכנסות בימים הקרובים נאלץ לנקוט באמצעים משפטיים, אני ממליץ לך לבדוק את האופציות שהצעתי...". הוא ניתק את השיחה לפני שניתנה לווילפרד האפשרות לענות. הוא בהה בשפופרת הטלפון לרגע ואז הניח אותה בקול נקישה חלוש בעריסתה.

על השולחן לפניו היתה מונחת ערימה של מכתבי התראה אדומים וזועמים. חברת החשמל הודיעה בפעם השלישית ("והאחרונה בהחלט") שהם מנתקים, המכתב מחברת הטלפון הסב את תשומת ליבו ששיחת הטלפון שזה עתה קיבל היא כנראה האחרונה בתקופה הקרובה ("לא יכלו לעשות את זה לפני השיחה הזאת?" חשב במרירות). פקיד מנומס מהעיריה שלח לו הודעה מנומסת גם היא, שגובה חוב הארנונה שלו יזכה אותו בביקורם הקרוב של עובדי מחלקת הגביה, ולא, הם לא מצפים לתה ועוגה ותודה ששאלת. ההודעה מחברת הגז לעומת זאת, סיפרה לו שגם תה חם לא יהיה לו בקרוב ולא משנה כמה אורחים יגיעו אליו בכלל. בראשו של ווילפרד התחוללה סערה שהחרישה את אוזנו הפנימית ושלחה אותו למחוזות הייאוש השקט.

הוא קם לפתע, ננער, מבהיל בדרך עכביש קטן שבאותם רגעים בדיוק החל לטוות רשת קורים מעל ראשו.

"מה הוא אמר?..." מלמל לעצמו חרישית ודשדש ברגליו הקצרות לכיוון חדר השינה המרופט. שם התגוללו בלי סדר ערימות של בגדים וחפצים לא מזוהים. הוא פתח, במאמץ לא מבוטל, מגירה חורקת עמוסה עד לעייפה ניירות ומסמכים ישנים, חטט בה כמה רגעים ודלה שקית ניילון ישנה ומצהיבה. פה ושם נראו סימני כרסום קטנים. "הדירה יכולה להיות בעלת ערך מסוים..." מילותיו של מנהל הבנק עוד הדהדו במוחו. הוא שלף מן השקית קלסר שבעבר היה צבעו ארגמן ועכשיו היה מן חום-בורדו לא ברור. הוא פתח אותו, מפזר סביבו מבלי משים כמה כדורי אבק קטנים והחל לקרוא את המסמך שהיה מונח בפנים.

"...במקרה של שריפה, שיטפון, הצפה, הצתה, או גורם אחר הנובע מכח עליון..."

המילים הזדמזמו באוזניו כמו מנטרה. בהתחלה בחריקה צורמת ואחר כך כמו מנגינה עריבה. הוא הלך לישון איתם בערב, קם בבוקר והם על שפתיו. ואז, לפתע, הוא ידע מה צריך לעשות.

הירח באותו לילה כמעט נפל מרוב צחוק. האמת אם היה רואה את עצמו לא בטוח שלא היה נופל מהגג, שם ישב מחזיק מעין אנטנה משונה בידיו, מרוב צחוק בעצמו. אפו וכפות ידיו צרבו מן הקור של סוף אפריל, גופו התאבן מהישיבה הממושכת והלא נוחה אבל ווילפרד לא וויתר, יודע שהמשך חייו השלווים והשקטים נתונים כאן על הכף. כך במשך שלושה לילות. ואז בלילה הרביעי כשנצנצו האורות הקטנים מעליו בשעה שלוש לפנות בוקר הסתמן חיוך קטן בקצה פיו. לראשונה מזה חודשים ארוכים. "..אני אראה להם כח עליון"

...

"בית המשפט!"

קולו של פקיד בית המשפט הצליח להסות את רחש הדיבורים האינסופי באולם.

"כבוד השופט וויליאם אדאמס. כולם לקום".

" תיק מספר 00327652/9 מר ווילפרד פומרנץ נגד חברת הביטוח נו הארם דאן."

"מר ווילפרד פומרנץ?"

"נוכח אדוני השופט, ואני עורך הדין שלו ג'יימס לוקהארט."

השופט הציץ רגע מבעד למשקפיו בעורך הדין הצעיר והיהיר מעט והמשיך:"נציג מטעמה של חברת הביטוח נו הארם דאן?"

"כן כבוד השופט.עורך דין דין ריצ'רדסון ממשרדי גריר, בקהאם ושות' ואיתי נמצא מר ג'ון סמית נציג החברה."

"יפה. אם כן, מהי עילת התביעה מר לוקהארט?"

"אדוני השופט, מרשי תובע את חברת הביטוח נו הארם דאן עקב נזק שנגרם לדירתו, או אם לדייק הרס מוחלט שנגרם לה, ומאחר והדירה מבוטחת בחברת נו הארם דאן, מר פומרנץ מבקש לקבל את כספי הפיצויים לפי חוזה הביטוח החתום ביניהם"

היתה הפסקה קלה בה עיין השופט במסמכים שהונחו לפניו."ואיך בדיוק קרה הנזק?"

שקט מוחלט השתרר. פניו של העורך דין שינו לפתע צבע ובעודו נאבק קמעה למצוא את המילים הנכונות התפרץ הנציג של חברת הביטוח "כבודו, זה מגוחך! התובע טוען שחייזרים הרסו את הדירה! שערוריה ממש!!!"

רעש, כמו סערה שהחלה פתאום בלי התראה, הציף לפתע את האולם. "שקט! שקט בבית המשפט!!!"

הקולות הרמים הוציאו את ווילפרד מן הבועה השקטה בה היה נתון.כאילו אין מדובר בו אלא במישהו זר אבל קצת מוכר. כמו איזה בן דוד אבוד. הוא הביט, בפעם הראשונה בוחן את סביבתו באמת, ואז חזר לעולמו הפרטי חיוך קטן נתלה בקצה שפתיו. אותו חיוך שעלה עליהם בלילה ההוא בשלוש לפנות בוקר.

"שקט! או שאני מוציא את כולם מבית המשפט!!!" שאג השופט בעודו מכה בחמת זעם בפטיש.

המהומה שככה מעט, רק גל של לחישות עוד עלה מכיוון הקהל.

"מר לוקהארט! האם זה נכון מה שצעק כאן מר סמית' לפני רגע?" השופט, מורת הרוח ניבטת מפניו, הביט בלוקהארט מקווה לקבל הסבר הגיוני לדברים המוזרים ששמע הרגע, אבל לוקהארט אכזב אותו.

"כן, זה...נכון.." לוקהארט כחכח בגרונו ואז בקול יציב יותר המשיך "מרשי טוען כי בראשון לחודש מאי השנה בשעה שלוש לפנות בוקר נחתו יצורים מהחלל החיצון, הידועים יותר כחייזרים, והרסו את דירתו כליל מאחר ולטענתם היתה לה השפעה שלילית על האנרגיה הקוסמית תוך שהיא יוצרת חסימה חלקית בנתיב חללי בין כוכבי ע"י חור שיצרה במארג החלל-זמן-מרחב". לוקהארט התיר מעט את עניבתו ושאף אויר. המילים יצאו ממנו כמו קפיץ מתוח ששוחרר, מחשש שאם יהסס יותר מדי, לא יצליח להוציא אותם מפיו. גל נוסף של לחישות עלה באולם הפעם חזק יותר.

"שקט!" השופט אדאמס נראה כאילו עיניו עומדות לצאת מחוריהן. שלושים וחמש שנה שהוא יושב על כס המשפט ועוד לא שמע כזה סיפור מצוץ מן האצבע ותסלחו לו מאוד.

"אני מקווה מאוד בשבילך עורך דין לוקהארט שיש לך הוכחות טובות לסיפור הזה או שאאשים אותך בזילות בית המשפט!" דבריו של השופט אדאמס לא נשמעו יותר מלחישה כועסת של נחש. לוקהארט בלע את רוקו, הציץ בווילפרד שישב שם אצבעות ידיו מחוברות זו לזו כאילו הדבר אינו נוגע לו בכלל, ואז שוב הביט בשופט בחשש כאילו כבודו עומד לנשוך אותו.

"כ..כ...כבוד השופט...יייש...יש לי רשימה של עדים מומחים שמוכיחים מעל כל ספק שהנזק לא נגרם על ידי שום כוח המוכר לאדם לרבות שיטפון, הצפה, רעידת אדמה, שריפה טבעית או בהצתה, או שנעשה בידי אדם..."

בדממה שהשתררה באולם ניתן היה לשמוע את תקתוקו של השעון התלוי מעל כס המשפט. השופט הביט דקה ארוכה בלוקהארט כחוכך בדעתו "אוקי, אתה רשאי לקרוא לעד הראשון שלך." לוקהארט נשם לרווחה ומחה את הזיעה ממצחו. ההצגה מתחילה.

בזה אחר זה, כמו סרט נע, עלו העדים המומחים אל דוכן העדות ותוחקרו שוב ושוב על ידי עורכי הדין של שני הצדדים מביאים את הוכחותיהם שהדירה לא נפגעה על ידי שום גורם הידוע לאדם. ככל שחלף הזמן התרחב חיוכו של לוקהארט ופניו של נציג חברת הביטוח הפכו את צבעם לאפר.

גולת הכותרת היתה עדותו של המדען הראשי של סוכנות החלל שהביא ראיות על נוכחות חומרים בדירה של ווילפרד, חומרים שמוכרים לאנושות רק מדגימות שנלקחו ע"י חלליות מחקר בכוכבי לכת מרוחקים. כשהגיע זמנו של ריצ'רדסון לחקירה נגדית הוא נעמד, פותח וסוגר את פיו חליפות כדג ואז התיישב, מובס.

בשעה ארבע וחצי הכריז השופט על הפסקה, הכרזה שהעלתה את סף הרעש באולם לדציבלים של מפעל תעשייה. משום מקום צצו להם צוותי רדיו וטלוויזיה לסקר את המשפט יוצא הדופן ששימעו כבר הגיע לרשתות התקשורת המקומיות והזרות. לוקהארט דחה את כל השאלות ב"אין תגובה" מנומס ומחויך. בעיני רוחו כבר ראה את פקקי השמפניה עפים במסיבת הניצחון. ווילפרד עצמו היה שקוע בעולמו ורק אותו חיוך קטן עדיין תלוי בקצה פיו.

"בית המשפט!" הרעש באולם נדם בבת אחת. ברקע נשמעו רק תקתוקי המצלמות והפלאשים.

השופט אדאמס הביט על הנוכחים. שלושים וחמש שנה שהוא שופט, והוא לא זוכר כזאת כמות של קהל וצוותי תקשורת באולם. הוא הביט במסמכים המונחים לפניו והחל להקריא בקול מדוד ואיטי, לא בטוח בעצמו במה שכתוב שם: "תיק מספר 00327652/9, מר ווילפרד פומרנץ נגד חברת הביטוח נו הארם דאן. לאחר בדיקה וחקירה מעמיקה של חומר הראיות אני פוסק לטובתו של התובע מר ווילפרד פומרנץ ומורה בזאת לחברת הביטוח נו..." שאר פסק הדין נבלע ברעש ובהמולה שקמו למשמע דבריו. גם שאגותיו של פקיד בית המשפט לא עזרו להרגיע את הרוחות. השופט אדאמס הביט בו חצי משועשע והורה לו לוותר. שלושים וחמש שנה שהוא שופט, ומעולם לא ראה אותו פקיד בית המשפט משועשע...

...

ווילפרד טבל את העוגיה בכוס התה שלו, מהרהר לו על...כלום בעצם. הכל טוב. החיים בדיור המוגן סיפקו לו את כל מה שהיה צריך, כולל את החברה מסביב על מנת להרגיש לבד. בדיוק כמו שהוא אוהב.

אם תשאלו את תמרה האחראית היא תספר לכם שבדרך כלל מדובר בדייר שקט וחביב, אבל פעם בשנה, איפשהו בתחילת מאי, עולה ווילפרד לסולריום שעל גג הבנין ומניח שם קערה ובה חלקי מתכת שונים שאיש לא יודע מנין הוא השיג. הוא קורא לזה "תשלום על שימוש בכח עליון".

הקטע נכתב במסגרת תחרות כתיבת סיפורים בבלוג של כותב וקורא