כותבת ולא למגירה

שתי עטיפות של ארטיק ששאריות תוכנן מתוות מסלול דביק לנחיל הנמלים התורן, ערימת כלים גולשת לאיטה על השיש, קרעי ניירות שנשארו מיצירת הפאר האחרונה, בליל של מגבות, שמיכות וסדינים שנפלו בהסח דעת בשעת המשחק, ואף אחד כמובן לא יטרח להרים.  בכורתך מדלגת בקלילות מעל צלחת פלסטיק שמונחת על הרצפה אחר כבוד, זכר לארוחת הצהריים, והשובב התורן ניצב ליד המקרר וראשו עמוק בפנים מחפש עוד משהו לנשנש. רשימת המלאי (החלקית בהחלט) הזאת תופסת אותך בדיוק כשסיימת לתלות את הכביסה המאתיים ומי יודע כמה (קיץ, חם, יש הרבה החלפות...) והחום שגם ככה מטפס אצלך ל 45 מעלות בצל המזגן המקרטע לא ממש עוזר לך לא לעלות על טורים ולצרוח במלוא גרונך: "כמה פעמים כבר אמרתי לך לא לדרוך אלא להרים/ לא לזרוק זבל על הרצפה אלא לתוך הפח/ להרים את השמיכה שנפלה מהמיטה/ לסגור את המקרר..."

כבר הבטחת פרסים והפתעות, כבר איימת בעונשים ולפעמים גם הענשת, כבר התיאשת ומתוך ייאוש שקט עשית הכל לבד וכבר התייאשת עוד יותר ופשוט הרמת ידיים והלכת לנוח עם כאב ראש שאוטוטו הולך להפוך למיגרנה...

תמיד חשבת שהבית שלך יהיה סמל ודוגמה ליחידה משפחתית שעובדת מתוך הרמוניה, אחרי כמה שנים הבנת שהדבר היחיד שעובד פה זה את, ואם לא תשימי לזה קץ את תתמוטטי. אז הקמת לך לאט ובשקט משטר עריצות קטן בתוך הבית שבו לכל אחד יש תפקיד מוגדר בבית שאותו את מחליטה וכל שאר הדיירים צריכים לעשות את חלקם ולסתום את הפה. נכון יש הרבה תלונות "אני לא יכול/ קשה לי/ אולי אפשר משהו אחר/ אני יכולה לעשות אחר כך?"

ואת שוברת את הראש "למה? למה הם לא יכולים לעשות את זה מתוך אהבה ולא מתוך כפיה? למה הם לא מרגישים את הזכות לקחת נטל בעול של הבית שבו לכל אחד יש חובות וגם זכויות? למה זה מובן מאליו שאני צריכה לעשות את הכל? רציתי להנהיג שבט קטן ומגובש והפכתי לנוגשת עבדים..."

ויום אחד את מגלה שהדברים נעשים מאליהם. הטבלה שהכנת ותלית על דלת החדר, הופכת להיות לוח המודעות היומי של הבית אליו הם רצים בטבעיות אחרי הארוחה, בודקים כל אחד את המטלה היומית שלו ומנהלים ביניהם משא ומתן על חילופי תפקידים... הבת מעדיפה לשטוף כלים ונותנת לאחיה האיסטניס לתלות במקומה כביסה, השובב לוקח את הבינבה הופך אותה לאוטו זבל ומחליף את כל השקיות בפחי האשפה של הבית ואפילו הפיצית בת השלוש, שלה לא נתת משימות עדיין, מתעקשת שהיא גם רוצה ורצה לקפל את הכביסה (שאותה כמובן תצטרכי לקפל מחדש, אבל הי, מי מתלונן עם כזאת יוזמה וחדוות יצירה???).

את מסתכלת מסביב גאה בעצמך (כמובן לאחר פיזור מחמאות ובונוסים לצוות העובדים), מרגישה שהמנהיגות שאותה חיפשת מתממשת ועולה, אמנם אי אפשר לנוח על זרי הדפנה עדיין, אבל בתוך תוכך את יודעת שאת בדרך הנכונה...