לפני שאתחיל.. חיחי הפוסט הזה כותב ושודרג עוד מאז ה-2.7 ועכשיו מפורסם בשלמותו
אולי תיקונים רק קטנים...
אז הגעת לבלוג ה-חח 5 במספרו : )
1 אבד
2 לשימוש אחר
והמלא... ובכן, עדיין לא : )
כמובן, שאין צורך לאמור שהכתובת לא מגיעה לאפ'חת או כל דבר אחר שיגרום למישו להגיע לכאן בלי ידיעתי. יופי?
יופי : )
הקטעים יגיעו ויזרמו לכאן לאט לאט.
חלקם כבר כתובים, חלקם ייכתבו
חלקם בלעדיים וחלקם משומשים
הבלוג הזה יהיה כמעט העתק מדוייק של הבלוג שלי ברשת
מלבד רשימה אחת ופרטים מזהים (שם בלוג, כותרת, כינוי וכו')
זה ייקח זמן בגלל שהעיצוב שלי בבלוג הוא.. חח מאחורי הקלעים הכל מתוסבך : ))))
זיכרי שאני אוהבת אותך
תמיד תמיד תמיד.....
אני ממש בהתלבטות ממה להתחיל
בינתיים, נתחיל מקטע שמפורסם עכשיו כבר בפעם ה.. שלישית או רביעית.
"עוד חלק קט"
לא יודעת למה דווקא הוא קרוי ככה, אבל הוא פשוט.. ככה. : ))
הוא נכתב במקור למישי שנתנה לי תגובה ממש ארוכה לגביו והרבה הגיבו לו אבל הוא נכון לכל דבר...
יכול להיות שאני אמחק ואשים אחרבמקומו, את "המכתב הראשון"
שבעצם.. הכל התחיל ממנו וייצא...
יום שמייח חבובה.!! : )))
*עידכון: יום שבת: 00:00 העליתי ת'עיצוב. אני מתכוונת למחוק את "עוד חלק קט" ואני מעלה לפה את המכתב.
הלכתי לחפש....
-
00:20 לא מצאתי
אחפש כשאחזור
-
*עידכון: 01:38 חזרתי הבייתה, בדרך נזכרתי... שמתי את כל המכתבים אצל אופיר, זה אצלה
הייתי חייבת להוציא אותם מהבית
אעבור אצלה כשאחזור מההפלגה
זה יהיה גם תירוץ טוב לראות אותה : )
סתא..
זזתי, אני צחה לארגן ת'תיק אולי אני אבוא ליום מים לפניי שאצא..
-
*עידכון: 11.2.2004 יום ראשון (זתו'מרת לילה שלי שבת) 04:10
מצאתי את המכתב, זתו'מרת קפצתי לאופיר לקחת אותו היום בסביבות אח (לפני 3 שעות) "עוד חלק קט" נמחק מפה, הוא יעלה בעתיד...
נכתב לפניי כשלוש שנים, מכאן הכל התחיל לצאת -25.12.01-
"...אולי כמה מהדברים הבאים ייראו לך טיפשיים ולא שייכים, אולי כי הם מ**** ל*****.. ואולי הם לא. רוב הדברים בטוח יראו לך לא מובנים ולא קשורים אבל הכל (לפחות אני מקווה) יסתדר בהמשך ויהיה ברור יותר...
אז ככה, אני חושבת שהכל התחיל ב-31.10 -ההצגה- ההצגה השפיעה עליי כל-כך חזק ובצורה כ"כ משמעותית עד כדי-כך שזה גרם לי להשתנות, אני כבר לא מי שהייתי, אנ'לא אותו בנאדם שיכול לצחוק, לצעוק ולהתפרע בלי לדפוק חשבון לאף אחד ולשום דבר, אני השתניתי והרבה. אחרי ההצגה התחלתי לקלוט דברים כפי שהם היו באמת ונכנסתי למצבי-רוח משתנים, הרגע אחד הייתי יכולה לצחוק, להצחיק ולדבר חופשי עם אנשים ופתאום, תוך שניות, הייתי סגורה בתוך עצמי, התרחקתי מכולם ונכנסתי לדיכאון נוסף, היו מקרים שזה אכל אותי כל-כך עד שהרגשתי שאני חייבת לפרוק הכל שאני חייבת לבכות, וכשלא הצלחתי לבכות הרגשתי שמשהו מפריע לי עומד לי באמצע הגרון ולא עוזב אותי, בכל התקופה הזאת רציתי לבכות כ"כ הרבה פעמים אבל פשוט לא יכלתי, אולי כי לא נוח לי, אנ'לא מרגישה בנוח כשאנשים רואים אותי בוכה, כי אז זה מראה להם שאפשר לפגוע בי, שהם יכולים לפגוע בי, יש רק שלושה דברים שיכולים לפגוע בי עד-כדי כך שאני יכולה לבכות: אמא שלי, כשפוגעים בי (אבל לא פיזית) והסיבה השלישית אני לא יכולה לתאר אותה בכתב..., תמיד הייתה לי את הדמות החזקה, היציבה, זאת ששום דבר לא משפיע עליה, ששום דבר לא מפריע לה, זאת שלא דופקת חשבון לאף אחד וזאת בלי הבעיות. אבל אף אחד לא יודעת ת'אמת עליי או מה עובר עליי, ואם לא התלוננתי או לא הראתי שיש לי בעיות או שמשהו מפריע לי זה לא אומר שהן לא קיימות... בכל-אופן, אחרי כיומיים מן ההצגה (את כבר ידעת מה קורה) הנושא הזה התחיל להשפיע עליי אבל ממש. כל הזמן חשבתי על זה וכל פעם שאני חושבת על זה בא לי להקיא... אחרי שבוע הנושא הזה התחיל להעסיק אותי הרבה. זה כ"כ העסיק אותי עד שהתחלתי להידרדר בלימודים, להתרחק מחברים שהיו באמת חברים שלי והתחלתי להתחבר עם אנשים אחרים, אז, זה לא היה נראה לי חשוב עם מי אני מסתובבת והיה נראה לי שלאף-אחד לא היה אכפת ממני אבל ת'אמת לי לא היה אכפת מאף אחד, אפילו לא מעצמי, בכלל שמתי פס על כולם ועל הכל (חוץ מהמשפחה שלי, שם השתדלתי להתנהג כרגיל) שמתי פס על הלימודים והתחלתי להיכשל במבחנים, לא להכין שיעורים, לא להקשיב.. ואני אפעם לא נכשלתי בכלום! שמתי פס על עצמי -לא היה אכפת לי לפגוע בעצמי פיזית (אפילו חשבתי על...) ושמתי פס במיוחד על חברים (שזה הדבר שהכי הייתי צריכה באותה תקופה), לא היה אכפת לי מהם, לא היה אכפת לי להיות עצובה באמצע מסיבה או פשוט להיעלם לכולם, זה קשה לי, זה באמת קשה לי להיות שמחה, להראות לכולם שהכל בסדר ושכלום לא קורה נמאס לי להעמיד פנים, אני כל-הזמן עושה הצגות, הרגשתי שאני חייבת להתפרק, אז התרחקתי מכולם ואני נעלמת לאיזה רבע שעה וחוזרת וככל שעבר הזמן יצאתי פעמים רבות יותר, אנ'לא יכולה, יש לי כ"כ הרבה על הראש, גם עכשיו, שזה כבר כואב. אנ'לא יודעת למה אני מספרת את זה, אולי כי קשה לי להתמודד עם זה, אני אף פעם לא דיברתי על החיים שלי, מהצד שלי, איך שאני מרגישה ורואה אותם. כלפי חוץ אני יכולה להראות שנורא קל לי עם הכל ואני לוקחת הכל בסבבה ובקלות וזה מה שעשיתי עד שלא יכלתי יותר, הכל העמדת פנים, ואז הייתי חייבת להתפרק, ונכנסתי לדיכאון ולפעמים לבכות וזה היה בגלל הכל לא רק בגלל כיתה ו' (...) למרות שזה היה "הקש ששבר את גב הגמל" -במקרה זה- אותי.- אחרי שהלכתי ודיברתי עם אנשים מסויימים -חברים שלי- הרגשתי הרבה יותר טטב, הרבה יותר משוחררת.
אז עכשיו את יודעת (בערך) מה עבר עליי בשבועות/חודשים האלה ומה עובר עליי בד"כ ומה שרציתי להגיד לך זה שאם עשיתי לך משהו או אם פגעתי בך בצורה כלשהיא אני רוצה לדעת ואל תשחקי איתי ותגידי לי שהכל בסדר ותמשיכי להתעלם ממני כי נמאס לי שמשחקים בי כל החיים שלי אנשים משחקים בי ונמאס לי מזה אז באמת, אם עשיתי משהו אני רוצה לדעת מאשר שתתעלמי ממני, יכול להיות שלא שמת לב אפילו, אנ'לא יודעת. למרות שהקשר שלנו לא יימשך יותר משנה (ואני מקווה שכן) ולמרות שאני מכירה אותך רק איזה שלושה חודשים אני סומכת עלייך (ואנ'לא סומכת על הרבה בניאדם כי תמיד איכזבו אותי או עשו משהו שגרם לי לא לסמוך עליהם) שתדעי, יותר לא לקחת בני-אדם בקלות ושתביני שלא כל מה שאת רואה הוא מה שקורה באמת ולא כל מה שקורה באמת זה מה שאת רואה, "לכל מטבע שני צדדים" -בבני אדם זה יותר משניים וכל עוד לא שמעת ת'אמת ממקור ראשון/ממקור מבטיח -אל תיקחי ללב כל מה שאומרים- סיבכתי אותך? גם אותי. בכל-אופן אני מקווה שהבנת למה כתבתי לך ת'מכתב הזה, חוץ מזה שזה יעזור לי זה גם יכול לעזור לך ואם לא הבנת איך אז לא משנה... העיקר (פחות או יותר) הוא שהבנת מה עובר עליי, למרות שזה ממש לא הכל.
עכשיו אני מתחילה להרגיש יותר טוב, אני החלטתי שאני לא אתן לזה להרוס לי ת'חיים, כמו שזה עשה לי עד עכשיו, ולמרות שזה חוזר אליי (אני עדיין לא מבינה איך לא קלטתי מה קורה.?) אני מנסה שלא לתת לזה להשפיע עליי יותר מידי. אני מארגנת לי את כל מה שקשור בלימודים ואני מרגישה שאני "חוזרת למסלול". אני מרגישה יותר טוב. עדיין נשארה לי ההרגשה שאני רוצה לבכות או יותר נכון שאני צריכה לבכות, כאילו זה ישחרר אותי, ובבית אנ'לא יכולה לבכות (מכל מיני סיבות) אז אני יוצאת החוצה, סתם, בשביל להסתובב וזה ממש מרגיע, זה משחרר אותי, זה מנקה ת'ראש. בכל-אופן דברים עכשיו מתחילים להסתדר ואם אני לא הייתי מחליטה שדברים יתחילו להסתדר לי ואם אני לא הייתי לוקחת ת'צמי בידיים אז שומדבר לא הה משתנה, מה שלא הבנתי עד עכשיו זה שהכל תלוי בי, אם אני הייתי מחליטה עוד קודם שדברים מסויימים לא ישפיעו עליי, אז כל המצב הזה לא הייה קורה ובגלל שהייתי כ"כ אדישה וקיוויתי, שאולי, כמו בסרטים הכל יסתדר מעצמו אז שום דבר לא השתנה...
טוב, אני חושבת שאמרתי מספיק ואולי אפילו יותר מידי, אף פעם לא היה לי נוח שבנאדם מסויים יודע עליי יותר מידי כי אז אני מרגישה שהוא יכול לפגוע בי אבל עלייך אני סומכת.. אל תאכזבי אותי, בבקשה.
זהו, אני חושבת שסיפרתי לך הרבה, אפילו הרבה מאוד אולי אפילו יותר ממה שהייתי צריכה, ואולי כל זה בכלל מיותר, הבעיות שלי ומה שעובר עליי בטח לא מעניינות אותך ולמה שזה יעניין? למה שזה יהיה אכפת למישהו בכלל? אבל הקטע של המכתב הזה הוא לא הבעיות שלי או מה שמפריע אלא משהו אחר וכמו שאמרתי קודם אם לא הבנת אז לא נורא אל תתני לזה להפריע לך, את אולי תביני בהמשךְ
טוב יאללה עכשיו ברצינות ביי אז...
נתראה
רביד."
זה המכתב
נכתב ב-25.12.2001
זתו'מרת עבדתי עליו איזה שבוע לפניי אבל העברתי אותו ב25 ואף קיבלתי עליו מכתב תשובה יום למחרת.
זה היה תקופת הפסטיבל של כיתה ח' אם את זוכרת.... -לפני יותר משלוש שנים- תחשבי כמה קטנה הייתי.....
כמו שהבנת.. הכל התחיל עוד באוק לפני שלוש שנים
אז דבר ראשון.. אל תגידי לי שזה בגלל האנשים החדשים שהתחברתי איתם בתיכון ו/או בכלל
דבר שני.. טוב, היה לי אבל נשכח כי התחיל שיר שגורם לי לסטות מהמחשבות....
אחרי המכתב הזה התחילה סדרת מכתבים של משך שנה ועקב פגיעה -נפסקה- את בטח כבר מנחשת מי האדם הנוסף.. אבל האמת שזה כלל לא משנה
הכל שכתוב, כתוב בדיוק כמו במכתב, כולל פסיקים, קיצורים, סוגריים
בהמשך, בחלק מהמכתבים יש עוד חלקים שמתבהרים
כשכתבתי שאני בעליה ובלה בלה, באמת האמנתי בזה, ובאמת זה היה ככה
רק שתמיד לפני עלייה, יש ירידה קטנה -ירידה לשם עלייה- תמיד זה ככה, בכל-אופן אני לקחתי ת'ירידה יותר מידי קשה ונתקעתי בה לא המשכתי הלאה, כי וויתרתי קצת..
עכשיו מתחיל שיר.. שבכלל יגרום לי להיאלם... (כן, ב-א')
וכבר חמש בבוקר ומחר המבחן, אולי אני אצ'פר עוד את הפוסט הזה.. עד אז.. יום שמייח חבובית
שאלות וכאלה, דברים לאמובנים וכו'.. אני אענה
בכייף
להת'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
