שבוע שעבר היה שבוע עמוס באירועים גלובליים שתפסו את תשומת הלב הציבורית. בתחילת השבוע האפיפיור התפטר, בהמשך כמובן פרשת האסיר X תפסה את הכותרות ותשומת הלב, ובסופ"ש אפילו אסטרואיד ומטאוריט הגיעו לכדור הארץ.
כך נדחק לו הצידה עוד עניין שהוא הרבה יותר חשוב (עם פוטנציאל נגיעה לכולנו). פרשת רמדיה הגיעה לסיומה. לאחר 10 שנים הכריע בית המשפט שמנכ"ל החברה בארץ והדירקטור שלה לא אשמים בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט הרשיע בעבירה זאת רק את טכנולוג המזון (מי אמר ש.ג. ולא קיבל?)
בכל מקרה בית המשפט קבע שהאשמה העיקרית היא על יצרנית הפורמולה של המוצר - חברת "הומאנה" הגרמנית.
אמרתי לעצמי: אוקיי, גם אם אני זורם עם בית המשפט ומסכים איתו, אז למרות שהיה פה מחדל שגרם למוות לא הוגן להרשיע את החברה בארץ (אגב, אם זה כך למה הטכנולוג בארץ כן הורשע?) ובואו נראה מה קיבלו האשמים העיקריים – החברה הגרמנית.
ראשית אבהיר שבאמת שם במפעל הגרמני היה המחדל הרציני. ואכן האחראים לו הועמדו למשפט. אך מסתבר שהם קיבלו עונשים דיי מגוחכים ביחס לתוצאות הרשלנות.
מה שעוד מסתבר זה שהיתה פה בנוסף עוד רשלנות גם של צוותי החקירה הגרמנים וגם של צוותי החקירה הישראלית ורשויות המשפט בארץ.
ע"פ כתבה שפורסמה בעיתון הארץ, מסתברים הדברים הבאים: הפרשה אירעה במרץ 2003. בינואר 2005 ביקשו הגרמנים מהישראלים עזרה משפטית על מנת לקבל את חומרי הראיות הנחוצים. איכשהו מסיבות שלא מובהרות ולאחר פנייה נוספת רק ב-2007 הועברו חומרי הראיות. בגלל שהגיע חומר רב שחלקו כלל לא רלוונטי ביקשו הגרמנים מהישראלים לסנן ולקבל רק את החומר הרלוונטי. לאחר עוד עיכוב של חצי שנה, הגיע החומר על דיסק (או כמה דיסקים) אך הוא הגיע בעברית כמובן וכלל לטענת הגרמנים 10,000 מסמכים בעברית. מכיוון שהיה צורך לתרגם את כל המסמכים הללו ולאחר מכן לגבש חוות דעת רפואית, חששו הגרמנים שההליך יגרום לכך שהמשפט יתחיל רק בשנת 2010 וקיים חשש שהוא לא יסתיים עד מרץ 2013. ולמה זה חשוב? כי בגרמניה יש חוק התיישנות ואם משפט לא מסתיים תוך 10 שנים, הנאשמים מזוכים. לכן החליטו ללכת על עסקאות טיעון בו נקנסו הנאשמים (4 במספר) בסכומים של בין אלפי יורו ל-25,000 יורו.
אם אתם שואלים אותי, יש לתבוע את שתי רשויות החוק בארץ ובגרמניה, כי זה מהווה רשלנות בפני עצמה. משפחות הקורבנות והנפגעים (תינוקות וילדים קטנים להזכירכם) ספגו מכה נוספת וחשו שוב זלזול של כל המערכות במקרה.
נוצר מצב אבסורדי שהנפגעים ומשפחותיהם נפלו בין הכיסאות בהליך המשפטי הבירוקראטי שבין שתי המדינות. הצד הישראלי, מעבר לעיכוב הלא מוסבר של שנתיים וחצי, בטח אמרו לעצמם: "יאללה, קחו את כל החומר, תשברו את הראש לבד ותעזבו אותנו בשקט (ובנוסף בטח עוד אמרו: מה, נראה לכם שגם נתרגם לכם את זה? למה מה קרה??). ומנגד הגרמנים, מכיוון שלא מדובר במקרה שקרה בגרמניה או לאזרחים גרמנים, לא חשו לחץ ציבורי להעמיד את הנאשמים לדין ולבוא איתם חשבון. לא היה חשש לזעקה של ההמון שם או שהציבור יעלה על בריקאדות ולכן כנראה לא הלכו שם עד הסוף במקרה הזה ולא השקיעו את כל המשאבים שנדרשים על מנת למצות את הדין (בטח הלך המחשבה שם היה: זה קרה במדינה אחרת, רחוק מאיתנו ולא לאזרחים גרמנים, אז זה פחות חשוב ולא צריך "להתאבד" על התיק).
כך יצא שנשארנו עם משפחות הנפגעים והקורבנות בארץ שנזנחו, שלא לומר נזרקו לצד הדרך, ונשארו לבדם ללקק את הפצעים הפתוחים ולהמשיך לטפל בילדיהם שנפגעו, ולהתמודד עם האבל על הילדים שמתו כתוצאה מהשימוש בתחליף החלב של רמדיה.
איזה לקח אפשר ללמוד מזה? שלצערנו, צריך גם לגעת ממי להיפגע אם רוצים שיהיה סיכוי כלשהו שהצדק יצא לאור. אם נפגעתם ממוצר שלא יוצר בארץ, הסיכוי שהצדק יצא לאור, נמוך הרבה יותר.
עצוב ומדכא.
לקריאת הכתבה:
http://www.themarker.com/law/1.1928623