השקט שלפני ..

הבטתי מעבר לזגוגית החלון, לנגד עיניי עפו עצים, אגם גדול שבגדותיו הצלחתי לראות ו"לשמוע" ברווזים מגעגעים..אימא ברווזה בחזית וילדיה כמו חיילים קטנים, מתייצבים בשורה מאחורי זנבה השחרחר-ירקרק.. וגורדי השחקים,שם האנשים העסוקים, מורטי השערות..

הביג בן הציץ מתוך סבך הבניינים, השמש קרצה לעברי ושטפה באורה העדין את המושב, סימן טוב חשבתי לעצמי.

לרגע הכול נדמה לי כסרט שנע מהר, חשבתי מחשבות רגועות, האייפוד העביר לשיר שאני אוהבת, סולו פסנתר-כנף, רגוע כמוני.

אנשים התרוצצו בחוץ, כמו רובוטים שהונעו עם שמן, כ"כ ערים אך גם כ"כ רדומים.

אטמוספרה שלמה חגה לפי אותו שעון..

שקעתי אל תוך מחשבות אינסופיות.. הרגשתי שעפעפיי נעצמות לאיטם, דבוקות בחוזקה.. לא התייחסתי לבחילה שאחזה בי מרוב הקור והריח החזק שבאוויר, דגדגה בקיבה ועלתה לגרון.

...חלמתי על חוף נקי, חול לבן, רגליי משכשכות במים כשאני מתענגת על קרני השמש שפוגעות בי, אושר מציף אותי, שכרון חושים שאי- אפשר לתאר, הרוח הקלילה מוסיפה להרמוניית הזמירים, רק אני נמצאת באותו חוף .. אני מצליחה לראות את הסלעים הבוקעים מן הים והשחפים נוחתים עליהם בתאווה למצוא דגיג קטן, וכשמוצאים את טרפם, מתנערים, ובמהירות פורשים את כנפיהם הלבנות ועפים בשלוות רוח, מן מחוות 'שלום' לי.

אני מצליחה לשמוע את נשימת הים ואת נשימתי שלי, אני נותנת לגופי לזרום עם המים ולשמש להגן עליי, כול מה שאני רואה הם העננים התכולים הפרוסים בשמיים שכעת היו בצבע תכול-עז, ואני כמעט ומצליחה ללפף אותם.

ואותם עננים זזים בזמן שאני זזה, והמים זורמים לפי זרם מחשבותיי, והשמש נתונה לפרי דמיוני, אני לא כפופה לאף אחד, אני באטמוספרה שלי, שם השמיים הם לא הגבול , שם מלווים אותי שירת המלאכים, רק חבל שהם רק מושג..

ולפתע, בלי שום פקודה שלי, שמעתי מעבר לקו האופק של הים, אי שם באי שגם הוא נתון לחסדי, קול מוכר, מהדהד בראשי..

"שרון, שרון..קומי"

אני לא רוצה להתנתק, המחשבות שלי יותר חזקות ממני ואני מרפה, טוב לי לא לקום..

משהו שחושי הרגיש ניער אותי..

אט-אט עיניי נפקחו לרווחה, כמו מסך שחור הפותח לראווה את התמונה.

קול חד בקע מתוך האפלולית הסמיכה שעטפה אותי כצעיף "שרון?" בעצם, זה היה לחש חד ומוכר.

אור חזק אפף אותי, צרב את תפוח עיניי..

אבא.