אכן פיהוק.

עכשיו לפוסט.

לא כתבתי שבועיים.

זה לא אומר שלא היה לי מה לכתוב.

זה אומר שלא היה לי כח לכתוב.

עד לפני שבוע,לא חשבתי עליך כ"כ.

סתם צצת לי למחשבות.

עכשיו, כל 10 דקות יש לי פלאשבקים.

משפטים שאמרת, שאמרתי, שהחלפנו בינינו.

כל הזמן חוזר לי לראש אותו ערב אחרון 26.7.

זו הייתה אמורה להיות מסיבת-פרידה ממך אבל היית עייף,

לא רצית לבכות יותר ונמאס לך.

לי בכלל יצא החשק, הרגשתי לא טוב.

אז פשוט הלכנו כולנו לים ולקחתי אותך לצד.

נתתי לך את המתנה (אולי מזכרת) ונאנחתי.

שמת לב ונאנחת גם כן.

אנחות עייפות, עצובות, יודעות שזה הסוף.

אחרי שדיברנו קצת, הסתכלנו על הבית שלך,

אמרת לי,ביקשת "תשמרי לי עליו".

ברור שהסכמתי אבל גם הצעתי "תשאר לשמור עליו בעצמך.."

אמרת "הלוואי"

ואני התעצבנתי. אבל לא הראתי.

שאלתי "למה אתה לא בוכה? זה עצוב. ומרגש".

ענית "אין לי כח יותר! אין לי דמעות יותר, פינס! בכיתי כל היום..."

אמרתי "אני מצטערת.."

שתקנו לכמה דקות ואז ~בכי~

אני לא יכלתי לבכות. אולי לא לידך. אבל רציתי. חיבקתי אותך ועצרתי את עצמי.

ואז ראיתי שהם חוזרים מהחוף ונזכרתי שהשארתי את התיק שם.

ואף אחד לא לקח אותו. 

אז רצתי לקחת אותו. הגעתי למקום וראיתי את מלו ושילי איתו

התנשפתי ואמרתי "חשבתי ש.. התיק..~בכי~ הוא נשאר לבד.."

לא יכלתי יותר. בכיתי.

הסברתי להן תוך כדי בכי "לא יכלתי לבכות לידו.. פשוט לא יכלתי.." והן חיבקו אותי.

כ"כ לא רציתי שתעזוב.. היה לי חבל שעזבת ב-29 ואני ראיתי אותך רק ב-26. בגלל הוילאז'.

כשליווינו אותך הביתה, נשארתי אחרונה.

החיבוק הזה נמשך נצח.

אבל כנראה שגם לנצח יש סוף.

בסוף החיבוק רצית לנשק אותי אבל אמרתי "לא".

חשבתי שאני מתחרטת.

אבל אני לא.

ידעתי למה אמרתי את זה.

העדפתי ללכת משם לפני שאני אראה אותך נכנס פנימה.

אולי כדי לא לראות אותך באמת הולך.

מצאתי את ההקדשה הזו בספר:

 "הייתי מעדיף

יתום במוות להיות

ולא שתחסרי לי את

 שם, במחוז המסתורין,

 ולא כאן, במוכר.

 למות לפנייך

כדי לחוש את היעדרך ברוחות העזות".

רק בגלל ה'חוסר' וה'היעדר' נזכרתי בך.

לא מתת (חס וחלילה), אבל נעלמת.

אבל השיר הזה כולו הזכיר לי אותך.