אין כח..

המון מחשבות..

מאמץ..

עודף-רגש..

שום רגש..

שבוע הפכפך.. לא החלטית. אי-ודאות טוטאלית עד שכבר לא.

באיזשהו שלב נשברים ונמאס.. כי שגרה אין ממש. וטוב שכך אבל רוצה משו יציב אחד.

משפחה לא מבינה ולא רוצה להבין.

כבר לא יודעת מה עם חברים. לא יודעת מי? מה? מי מבין מה?

מרגישה באמצע. או בחוץ. אף פעם לא בצד כלשהו או בפנים. לפחות לא בשבועיים האלה.

הרגשה נוראה אבל מה, העיקר שכולם יראו שטוב.. לוא דוקא בשבילי. אלא בשבילם. כי רוצים לראות חיוך, לא רוצים לראות פרצוף חמוץ.

כמה ששמה זין- כולם שמים בחזרה. אף אחד לא מבין, רואה, ואלה שאולי קצת מתעניינים- אז כבר לא..

אין על מי לסמוך, במי לבטוח. זאת הרגשה. מה לעשות?! וכמה שיגיבו, ואני די בטוחה שלא יגיבו, שאוהבים ושיט כזה- אז פשוט לא.

יש אנשים שאולי קוראים את זה, כי אני די בטוחה שאף אחד לא קורא את זה כי לאף אחד לא אכפת, ולא מבינים מה אני רוצה מהחיים השרגתיים, המתוקים, השמחים, הקיטצ'יים שלהם ופשוט רוצים לתת לי כאפה ולהעיר אותי.

אז וואלה? גמני רוצה! רוצה לצאת מכל המצב הלא מובן הזה כי כבר נמאס..

לחשוב שאף אחד לא שם פס, לא מתייחס בנוסף לזה שאף אחד לא מחבב, אוהב-שתמיד היה, זה מתסכל.

אני פשוט לא יודעת למי לפנות כבר. כי אני מרגישה שאף אחד בסביבה הקרובה לפחות מתייחס באמת, כי הוא רוצה, כי אכפת לו.

ונמאס לי מהאדישות הזאת שהדביקו אותי בה ואנשים פשוט לא מצליחים לצאת ממנה. זה עולה לי על העצבים.

אנשים השתנו פה, כולל אני. אני מנסה לחזור למה שהיייתי התקווה שאני אצליח.

השבוע שיניתי דברים. דברים בי, דברים קרובים אליי, אנשים קרובים אליי, רגשות- שינוי בתהליך שהתחיל אתמול בזה שאמרתי פשוט לא. ואני לא בטוחה אם עשיתי את הדבר הנכון, אם זה מה שרציתי אבל גם אמרתי שאני לא בטוחה אז הנה...

הוצאתי כמה שאני יכולה. לפה לפחות.

אנשים- דברו איתי. 

למה אי אפשר פשוט לשכוח מהכל שיחזור להיות מה שהיה???! בבקשה..