די!!! זו לא הייתה אשמתי הפעם!! אמרתי שזה בבית ושלא ידאגו והם לא רצו להאמין לי! הם פשוט סירבו להאמין! הם דרשו שאני אחזור ואחפש. הייתה לי ברירה? לא! חזרתי, חיפשתי בדיוק 2 דקות ומצאתי! אז דרשתי לחזור חזרה! צעקתי ודרשתי! לא הייתה לו ברירה.. הוא כ"כ כעס. זה היה מפחיד.. מאוד. כל כךךךך!

אז בכיתי המון אתמול. נמאס לי כבר לריב. נמאס לי שכועסים עליי. אבל נמאס לי גם להיות ילדה טובה!  פאקינג איי גם כן הורים. מי צריך אותם?!.

הוא לא הרשה לי לנתק לו, אז אמרתי לו שאני שונאת אותו. ממש כעסתי, לא יודעת אם התכוונתי לזה אפילו. לא יודעת אם הוא שמע. אבל אמרתי את זה.

התקשרתי ודיברתי. התייעצתי. שיתפתי. כל מה שקיבלתי זה מין עידוד חולני שכזה בעקבות מה שקרה, אני מניחה. אני חושבת שנוצלתי.. גם אם לא, זה מה שאני חושבת ויהיה קצת קשה לשכנע אותי שלא. וחבל.. או שלא. אני שונאת אותו.

אני לא יודעת אם הוא התכוון למה שהוא אמר אז. אולי זה באמת סתם בולשיט ואולי זה קצת יותר מזה. אולי באמת אכפת לו וזה לא סתם ואולי לא אכפת לו בכלל והוא חושב שאני פתאטית. אבל הוא לא אומר כלום חוץ ממה שכבר אמר, אז זה מה שאני אחשוב.. בעיקרון הוא מתחמק, לא בא ואומר מה שהוא רוצה אז וואלה.. גם אותו אני שונאת. אין לו ביצים לבוא ולהגיד מה רע לו, מה הוא לא רוצה, מה הוא כן רוצה, משאיר אותי לחשוב כל מיני דברים, עם מלא ספקות ומחשבות שפשוט הורגות אותי.

שנאה זה דבר גדול. אבל וואלה זה מה שאני מרגישה כרגע. כלפי די הרבה אנשים/חיות.

עיצוב חדש. תגובות.