לקום בבוקר ועוד לפני שבכלל פקחת עיניים, בשנייה הזו שבין ההתעוררות לכיבוי השעון המעורר, לבקש "אלוהים, בבקשה תיתן לי את הכוח לא להיכנע"

לקום למראה, להסתכל על הבטן, הרגליים, הידיים, עצמות הבריח

לצחצח שיניים, לשטוף פנים, ללכת לשירותים

להישקל

ללכת למטבח

לפתוח מקרר לסגור מקרר לפתוח מקרר לסגור מקרר ולא לקחת כלום

לשתות קפה כדי להפוך את הרעב לקצת יותר נסבל

להסתכל במראה

לשים עדשות, להתלבש, להתארגן

למצוא עיסוק כמו בצפר/יציאה סתמית כמו קניון/ מטלות בית למיניהן כדי לשכוח מאוכל

לשתות כמו גמל כדי להפוף את הרעב לקצת יותר נסבל

לחזור הביתה

להסתכל במראה

ללכת למטבח

לפתוח מקרר לסגור מקרר לפתוח מקרר לסגור מקרר ולא לקחת כלום ולעשות קפה

להסתכל במראה ולהחזיק מעמד עד הערב

להישבר

לאכול ירקות או פרי עם ערך קלורי שלילי

לרוץ למראה ('רואים שאכלתי?')

להחזיק מעמד עוד קצת

לפתוח מקרר לסגור מקרר לפתוח לסגור

להישבר שוב ולאכול חלבונים (עוף, טונה במים), בלי עור, בלי שומן או שמן, לא מטוגן, למדוד כמויות, לחשב אחוזים, לספור קלוריות.

להסתכל במראה, לענות את עצמי ולהרגיש כמו חרא ('כזו אפס, שמנה. עכשיו בטוח רואים שאכלתי')

להחזיק מעמד עוד קצת, לשתות הרבה

להתקלח

להרגיש הכי אשמה בעולם

להיכנע, לאכול פחמימות כמו פרוסה של חלה קלה, או פתית או משהו בסגנון

לרוץ למראה, להתאכזב כל כך שזה מכלה אותך מבפנים

לכבות את האור

להיכנס למיטה ועוד לפני שבכלל עצמת עיניים, לחשב קלוריות, כמה ומה אכלת, לראות עד כמה נמוך מתחת ל500 תוכלי להגיע

ולבקש "אלוהים, בבקשה תיתן לי את הכוח לא להיכנע"

וזה, החור השחור הזה, היום האחד הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב כבר שנה וחצי כמעט,

זה מה שעושה אותי מאושרת. ומהזכרונות האלו של ההשפלה, מהמקומות הכי שפלים בחיים שלי, מטראומות של ילדה קטנה, קטנה מדי, מהלעג והסבל והשנאה, התיעוב העצמי, משם אני לוקחת תקווה.

ואם זה לא בסדר

ואם זה לא נורמלי

אז שיהיה-

אני כרמל,

וכן, יש לי הפרעת אכילה.