סיפור שאינו ניגמר

אז קצת על הבלוג קודם.

אני מאוד אוהבת לכתוב.

והחלטתי שלפתוח בלוג שבו אנשים יקראו ויביעו דעה יהיה מעניין יותר מסתם לכתוב, למגירה.

אז בלי יותר מדי הקדמות ומילים הסיפור:

אני דנה.

נערה ממוצעת.

שיער שחור, עיניים ירוקות...

ממוצעת בלימודים

בגובה

במשקל

במידה

ביופי

בכיעור

בהכל.

רגילה.

לפחות ככה אני מרגישה.

ואגב..אני בת 14.

יש לי סיפור, סיפור אמיתי, שאני רוצה לשתף אותכם בו.

יש לי אח גדול ואחות קטנה.

הורים גרושים.

הם היתגרשו לפניי שלוש שנים.

ככה שאני כבר רגילה למצב...

הם היתגרשו שהייתי בת 11... יחסית קטנה ומאוד מאוד לא בוגרת.

כל הזמן, אבל באמת- כל הזמן הייתי מנסה להחזיר אותם..

כששמעתי כשהם ניפרדו.. שאגב זה סיפור בפני עצמו.

אז אתם יודעים מה?

נתחיל אחרת.

היום- בת 14. שלוש שנים לפני:.

חזרתי מהבית ספר..יום רגיל לגמרי..לפחות ככה זה היה נראה בהתחלה..

חוזרת-אוכלת-טלוויזיה-שיעורים..

ואז מגיע רגע, שנחת עליי מהמקום הכי מפתיע ומלוכלך שיש!

הערב.

ישבתי בסלון עם אחי הגדול..ראינו טלוויזיה..לא חשבנו שזה יתפוצץ לנו ככה בפרצוף..יותר נכון..אני לא חשבתי.

אמא ואבא קראו לי למטבח..

אז באתי

שניהם ישבו בצד אחד של השולחן וקיבלו אותי בפנים חמות, חמות מדי.

הרגשתי משהו מוזר באווירה..

הכל היה נקי.. מצוחצח.. והם בסוף יום עבודה בשעה שהכי אין להם כח אליי קוראים לי?

משהו פה לא בסדר.

אז היתיישבתי בשקט על הכיסא ושאלתי...

"מה?"

אמא אמרה "דנה מותק אני ואבא רוצים לדבר איתך.."

ואתם בטח חושבים הו כמה טיפוסי..וקיטצ'י..

וככה היה האמת..

שאלתי בתמהה: " על מה...? אם זה בקשר לשיעורים אז כבר הכנתי ושיניים כבר ציחצחתי.."

ואבא אמר:"לא זה לא זה.. זה משהו רציני, בקשר למשפחה.."

ואמא הפסיקה אותו ואמרה: "אבל לפני באנחנו מספרים לך..אנחנו רוצים שתדעי..שאנחנו אוהבים אותך בכל ליבנו ומה שנגיד לך לא ישנה את זה בשום אופן.."

אז, אז כבר התחלתי להבין שמשהו פה פישי...מאוד פישי.

ואמרתי: "אוקי..אתם מוכנים להתחיל לדבר..? חח מה אתם מותחים אותי ככה?!?"

אמא ואבא הסתכלו אחד על השניה ואמא אפילו הזילה חצי דמעה כזו..

ואז אבא אמר את זה..

"דנהל'ה..אנחנו מתגרשים.. זאת אומרת..אני ואמא..נפרדים." הוא מילמל..גימגם..

אני לא הבנתי מה קורה הייתי בשוק באותה השנייה..

שאלתי: "חח מה זו בדיחה? כי אם כן אז...אז תפסיקו את זה!!!" תוך כדי בכי..רצתי לחדר נעלתי את הדלת ו..הייתי חסרת נשימה..

כולי הייתי מבולבלת.. מלאת מחשבות!!!

אבא דפק בדלת..ביקש..התחנן שאני אצא!

ופשוט.. שתקתי..

ככה..שבוע שלם לא דיברתי.. ממש כמו אילמת.

כל פעם שאמא או אבא שלי ניסו לדבר איתי היתחמקתי..הינהנתי עם הראש..ברחתי.

בערך שבוע זה היה ככה.

שום מילה.

עד שזה קרה..

הדבר הזה..

זהו. זה הפרק הראשון.

מקווה שתיכנסו שוב.

3>