אני לא יודע למה אני כותב לך.
אני גם לא יודע אם אתה באמת קורא כאן.
עמדתי מולך ביום חמישי הכי קרוב שאפשר, זה פשוט יצא ככה.
אחרי זה נסעתי הביתה בלי להדליק את הרדיו אחרי שלא עשיתי את זה מעולם.
אני חושב הרבה אם אני צריך להגיד לך משהו, ואם אני רוצה לעשות את זה בשבילי או בשבילך.
תדע גבריאל, שאחרי שאני מאזין להקלטות שלך קשה לי לשמוע דברים אחרים. קשה לי לדבר עם אנשים. קשה לי לחשוב על דברים. אני מצומרר מדי. כל דבר מרגיש לי מנוכר וקר.
אני יודע שאומרים לך את זה הרבה,
ואני יודע שאומרים לך שאומרים לך את זה הרבה,
אבל אתה נוגע.
אתה באמת מצליח לגעת במקומות הנכונים.
לכתוב את מה שצריך להכתב.
לצעוק מה שצריך לצעוק
וללחוש מה שצריך להלחש.
הייתי כותב פעם גם. הפסקתי. וחזרתי.
אני כותב רק שרע לי ועצוב לי.
אני לא מצליח לכתוב כשאני שמח. אני גם לא מנסה, כי פשוט טוב לי אז אני לא יושב וחושב על דברים.
תודה לך.
הלוואי שתבין כמה התודה הזאת היא אמיתית וטהורה.
אני כל יום חושב על זה שצריך להגיד לך את זה.
מקווה שזה לא יצא אידוטי ופתטי. כתבתי ברצף, ואני לא אקרא את זה שוב לפני שאשלח.
שוב תודה,
אתה מחזק אותי כל יום מחדש.
מזכיר לי מה חשוב באמת.
תפילה צעד 11 הפך להיות מעין המנון תקווה בלב שלי.
מעריך מלא,
ניר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נִירוׁ