* לקרוא , עד הסוף *
כמו כל מכתב פרידה גם זה אינו פשוט. מכתב שמבטא מהסוף להתחלה איך אהבתי ואיך מצאתי את עצמי מטאטא את חתיכות הלב מהרצפה.
כמו כל מכתב פרידה גם זה מתחיל בשאלה רודפת שאלה רודפת אחר תשובה שלמען האמת אף אחד לא רוצה לשמוע.
כמו כל מכתב פרידה גם זה לא ממש רוצה להפרד.
אני לא זוכרת הרבה ממך, אני זוכרת חלקים. את החלקים הכואבים בעיקר.
או שמה כל זכרון שמונה אותך אצלי הוא פשוטו כמשמעו - כואב.
במגירות הזכרון הרגעים היפים שלנו מכוערים פתאום. המילים היפות שלך נשמעות ג'יבריש באוזניי.. פתאום. הבחור המושלם הפך לחיסרון?!
הניסיון להזכר איך הגעתי למצב של סיר אדים בו מעטפת מתכת קרה סוגרת עליי והרגשות מתאדים וחוזרים אליי כבומרנג מן המכסה מוכיח עצמו כלא תורם כלל.
האש חמה מדי, הטמפרטורה גבוהה מדי, הכל מבעבע ובוער, הכל גולש מדפנות הסיר.
הכל שורף לי בנשמה.
כשהמוח והלב מאחדים כוחות ,כמתברר, הם חסינים מתחושות הגוף.
נזכרת.
אולי מהשיחה הראשונה, הפגישה הראשונה, הנשיקה הראשונה, אולי מהשנייה הראשונה שהבנתי שאתה קצת שונה מכולם כי אתה היחיד שהצליח לפלס דרכו אל הלב. אל הלב שלי. הלב הזה ששכח אוויר, ששכח פעימות, ששכח את המהירות שטס בפגישה עם לב אחר.
אולי מהשיחה השנייה, הפגישה השנייה, נשיקה שנייה שגררה לפעמים ליותר, לפעמים לפחות.
אולי בגלל שדמותינו נפגשו באותו מקום, באותו זמן, באותו מבט מסתורי שהדחף האנושי מכריח לברר מה מסתתר מאחוריי העיניים האלו.
אולי בגללי...
אולי בגללך...
אולי אלוהים קבע את זה כבר יובלות לפנינו ובעצם המעשים שלי הם לא מה שישנו את המצב,
אולי שיקרת לי כשאמרת שאתה מאוהב כשבעצם התכוונת שאתה מעריך את התנהגותי, שאתה מכבד את דעותיי.
אולי שיחקת בי, אולי חלום ילדותייך הוא להשתוות לבראד פיט ואני, למעשה, רק שחקנית משנית בסרט.
אולי אני הייתי מעט ילדותית, אולי הייתי שחקנית בדיוק כמוך, אולי נבהלתי מהחום של האש, מהמחשבה שיש אדם שמתחיל להכיר את מה שבפניי כולם אני מנסה להסתיר. אותי.
הטרנינג והנעלי ריצה לא זרים בחיי.
זו מעין דרך שלי להמנע מפגיעה.
לברוח.
ברחתי.
משחקת עם המחשבה שאתה עדיין חושב עליי לפעמים... אולי אני מקפצת לך במחשבות, אפילו אם זה רק לפעמים – אני אסתפק.
אולי אתה מחפש את האדם שיבין אותך כמוני. האדם שיחליף אותי. אולי אתה מתקשר...
ומנתק, אולי מעניין אותך מה איתי, מה עושה, איך מסתדרת, אולי אפילו מאוהבת...
אולי לא...
בינתיים אני מחכה ליום שאפסיק לשאול. ליום שהתשובות כבר לא יהווה עניין בחיי.
מחכה.
בין דמעה לדמעה קיים עניין קטן בו אני חייבת להעניק לך את הקרדיט.
גדלתי לפחד.
אני כבר לא מפחדת. לא מפחדת לומר שכן, אתה –עדיין- מתרוצץ לי במחשבות.
כן, אני מדמיינת אותך, את הנשיקות, את הרגעים הקטנים שבזמנו היו לי כגן עדן.
כן, אני מריצה בראש מילים, משפטים ובדיחות פרטיות בינינו שגרמו לסובבים להרים גבה כי הם פשוט לא הבינו. לא הבינו אותנו.
כן, אני עדיין מאוהבת.
וזה נכון, אתה הבחור היחיד שמצא את קערית הזהב בסוף הדרך. את הלב שלי.
אותו בחר שלקח את הזהב, זרק את הקערית והשאירה שבורה, ריקה אך גדושה בשאלות.
כן, אני מתגעגעת. וכל מילה נוספת מיותרת.
לא סיימתי את המכתב.
לא.. גם לא שלחתי אותו ואין בי שום כוונה לסיים ובטוח שלא לשלוח.
אני רוצה להאשים אותך.
אני רוצה להאשים אותי.
אני רוצה להאשים מישהו רק כדי שמסלול השכחה ממך יהיה קצר יותר, פשוט יותר.
שאזרוק את נעלי הריצה והטרנינג ואתעורר מחלום שיום יבוא ותבין שאני זו שממלאה את החסר הזה בלב. בלב שלך.
השמש זרחה, קרן אור הזכירה לי שיום חדש בפתח.
לא נרדמתי.
לא חלמתי.
לא עליי.
לא עלייך.
כמו כל מכתב פרידה גם זה דורש תגובה.
אז הוא לא נשלח.
הוא לא דורש.
הוא לא בשבילך.
הוא בשבילי.
זה יום חדש שמקדם איתו מכתב ממני אליי שפותח תקופה חדשה שיוצרת אותי- בלעדייך.
אז אני כותבת... לך.
לעצמי.
זו אני עכשיו שמשחררת אותי.
ממך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm gooood
